ביקורת ספרותית על ויהי בוקר - סדרה לספרות יפה # מאת סייד קשוע
ספר טוב

---

אני לא יודעת אם עוד מעדכנים דברים כמו כריכות ספרים באתר הזה, כי הספר שאני קראתי כרוך בכריכה אחרת, עם תמונה שונה ועם כיתוב "ועכשיו הסרט". אבל ממצב העניינים באתר וכמות הניתוקים שהיו השבוע אני מניחה שעדכון כריכות זה הדבר האחרון שמעניין אנשים. בכלל נהיה מרתק ומרגש לפתוח את האתר בבוקר ולהמר אם יופיע או לא, ואז המתנה לריענון הדף כי אולי משהו ישתנה. זה מאוד מעניין המקום הזה, כשדברים שנראים לנו מובנים מאליהם פתאום משתבשים ומשתנים וצריך לעשות חישוב מסלול מנטלי מחודש, וזה לא כל כך פשוט.

זה מה שקורה בספר הזה לגיבור של הספר, מספר בגוף ראשון שאינו מזוהה בשמו. הוא תכנן את חייו כערבי ישראלי, נשוי ואב לבת, עובד כעיתונאי במערכת של עיתון בעברית ומתגורר בעיר יהודית. אלא שהכוכבים לא הסתדרו כפי שרצה ותכנן, העיתון קיצץ והפך אותו לפרילנסר והפרנסה קטנה בהתאם, ברמה שהם כבר לא היו יכולים להרשות לעצמם מגורים בעיר. אז הוא חוזר לכפר, שם הוריו מימנו לו הקמה של בית בחצר שבשטחם, ושם גם גרים הוריה של אשתו, והיא יכולה לעבוד כמורה בכפר. הכל מוכר, הכל ידוע, הכל נוח, והכל לא הדרך שבה הוא ראה את עתידו ולא בדרך שבה אישתו ראתה את עתידם המשותף.

יום אחד בעת שנסעתי עם בתי בירושלים, תוכנת הניווט הנחתה אותנו לעבור דרך בת צפפה, ואני נאנחתי בקול. "זה מסוכן?" תהתה ביתי, "לבקש מסלול אחר?", עניתי לה שזה לא מסוכן, כי זו לא שכונה עויינת, אבל זה מקום שמאוד לא נוח ולא נעים לנהוג בו וכן יש סכנה לתאונת דרכים. אחרי כמה דקות של נהיגה בשכונה, כשנעמדנו במקום מאחורי שלוש מכוניות וטרנזיט, בהמתנה שמישהו ינווט משאית שבאה מהכיוון הנגדי ונתקעה בסיבוב, היא אמרה לי שהיא מבינה על מה אני מדברת.

אז הכפר הוא כזה, והוא כמובן נזכר מיד למה הוא לא אוהב אותו. הרחובות הצרים, המגרשים הלא מסודרים, העיניים הצופות מכל מקום בכל מה שהוא עושה, האנשים שמכירים אותו מגיל ילדות ואת משפחתו, הבית של חמיו וחמותו שאותם הוא לא מחבב, והמכולות שעל אף העיצוב המיושן ומיעוט הסחורה אינן מוכרות יותר בזול. אשתו, שממנה הוא מסתיר את הפיטורין ואת הסיבות הכלכליות למעבר, לחלוטין לא מרוצה מהסיטואציה ובוודאי לא מהחובה לחזור ללמד בבית ספר בכפר ולהיות מודעת לכל הרכילויות. אם כל זה לא מספיק, הרי שבאחד הבקרים הכפר נחסם לפתע, בלי סיבה, ואין יוצא ואין בא. עיתונאי הוא עיתונאי, והוא מתחיל לסקר את האירוע, אבל אין לו איך לעשות את זה, כי גם קווי התקשורת החוצה מן הכפר מנותקים. הטלוויזיה והרדיו משדרים, אבל יש איזה מן צו איסור פירסום כנראה כי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, גם בערוצים בערבית וגם בעברית הן חדשות "רגילות" ולא אומרים כלום.

אז מצור וגיבורנו המובטל הוא גם חרדתי לא קטן ודי מהר מתחיל להתארגן לתסריט הרע ביותר, הוא מוציא כסף מזומן מהבנק, וזה קל כי אחיו הוא מנהל הסניף, הוא קונה מצרכי מזון הביתה, סיגריות, סוללות ותאורת חירום וגם מים. הוא עושה את זה בפיזור על פני המכולות השונות בכפר וכך גם רואה כל מיני דברים שמתרחשים ומתעד את האירועים. יום, ועוד יום, גם החשמל מפסיק, וגם המים, אנשים כועסים, רעבים, עצבניים, הביוב עולה על גדותיו, והשכנים לא נחמדים. סיפור בידיוני, לא קל לקרוא, בוודאי לא בעין יהודית ישראלית. סייד קשוע יצר דמות של גבר רגיש, חלקו בן דמותו (לפחות בחלק העיתונאי והנע על התפר של יהודים וערבים) והסוף הקצת מפתיע כאילו מסיים את הדילמה אבל לא ממש. גם את הספרים האחרים של קשוע קראתי, והם תמיד על הסיפור של זהות קרועה ערבי ישראלי, עד כמה אני ישראלי ועד כמה ערבי, ואיך ישראלים לא אוהבים אותי, וערבים מחוץ לישראל לא מבינים חלק מהמילים שאני אומר כי אימתי אותם מהעברית.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ויהי בוקר - סדרה לספרות יפה #