ביקורת ספרותית על כשניטשה בכה - ספרית אופקים #184 מאת ארווין ד' יאלום
ספר טוב

---

אהבתי את טעם ההיסטוריה שיש בספר הזה, כי הוא עוקב אחר דמויות שמבוססות על אנשים אמיתיים.
אני גם נורא אוהבת כל מה שקשור לפסיכולוגיה ולנפש האדם, שיחות על הנפש, על האם יש משמעות כלשהי לחלומות ועל איך שדיבור עם אחרים יכול לעזור.
הסיפור עצמו אינו אמיתי, אבל הדמויות בהחלט היו קיימות וזה היה כיף לקרוא עליהן מבלי לדעת עליהן הרבה, ואז ללכת לגוגל עם סיום הספר ולחפש תמונה שלהן.
אהבתי את זה שבסוף הספר יש את הערת המחבר, שם הוא מפרט קצת על מה קרה באמת ומה לא, ואילו דמויות אמיתיות ואת מי הוא המציא.

אז הסיפור עוקב בעיקר אחר הדמות של יוזף ברויר, שהוא רופא בוינה, בשנת 1882.
הוא הולך לאיזה טיול באיטליה, פוגש אחת בשם לו סלומה שמספרת לו על פילוסוף בשם פרידריך ניטשה, ומבקשת ממנו לרפא את ייאושו של ניטשה.
לא ידעתי כלום על הספר כי קראתי אותו בהמלצה של מישהו, ושאלתי אותו איזה סוג של רופא הוא ברויר, והוא אמר שברויר פסיכיאטר.
ובכן, ברויר הוא לא פסיכיאטר, הוא פשוט רופא, שבמקרה יצא לו גם לטפל בשיטת "הטיפול בדיבור" במישהי, וזה מה שמוביל את לו סלומה לפנות אליו, כי היא חושבת שהוא יכול להשתמש בשיטה הזאת על ניטשה.

בכל מקרה, לא ממש חיבבתי את ברויר, אבל הייתי בסדר איתו, בסופו של דבר ראיתי אותו כבן אנוש.
לקח לי קצת זמן להתעניין בסיפור, כי חיכיתי לרגע שבו ניטשה יופיע והם יתחילו לדבר אחד עם השני, וזה לקח זמן.
אבל אהבתי את הדמות של זיגמונד פרויד כאן, ואהבתי את מתילדה אשתו של ברויר, והשיחות של ברויר עם האנשים סביבו גרמה לספר להרגיש חמים.

מרגיש לי שיש שני צדדים לדמות של ברויר, הצד שהוא מראה לאחרים והצד שהוא מסתיר בפנים, ואני מניחה ששניהם אמיתיים מאוד, אבל אהבתי יותר את הצד שהוא הראה לאחרים.
גם כשהוא חשף את עצמו ודיבר על הדברים האפלים יותר שבנפשו עם אחרים, עדיין חיבבתי את הצד הזה, כאילו מה שבעצם לא אהבתי בברויר, זה את המרחק בין מי שהוא בפנים לבין מי שהוא מראה כלפי חוץ.
ברגע שהוא הוציא את הדברים, ותיקשר עם אחרים לגבי התאווה שלו והאי חיבור שלו לחיים שהוא יצר, הפסקתי לא לחבב אותו ועברתי ללהיות בסדר איתו.

יש קסם לספר הזה שאי אפשר להעביר דרך ביקורת.
או שאולי כן, ואני פשוט לא מוכשרת מספיק.
בכל אופן, הוא כתוב נהדר, בצורה קלילה, וזה פשוט אחד מהספרים האלה שנחשבים מיוחדים מעצם היותם ייחודיים.
יש דברים ואיכויות שאי אפשר למצוא אותם שוב בספר אחר, ואני חושבת שזה אחד מהספרים האלה.
ברגע שאני מסיימת רומן רומנטי שהיו בו דברים שאהבתי, לרוב אני מזהה שאת הדברים שאהבתי אני יכולה בקלות למצוא שוב בספר אחר.
אבל כאן לא, כאן מה שאהבתי הוא לגמרי ייחודי לספר הזה, ואני לא רואה מתי ואיך אני אמצא את זה בספר אחר.

אהבתי את העולם עצמו, את העלילה, את היחסים של ניטשה וברויר, את הדיבור על נפש האדם והשיחות של ברויר עם האנשים שבחייו.
הסיבה שאני נותנת לספר הזה רק ארבעה כוכבים, זה כי היו הרבה דברים, דיבורים, שלא ממש התעניינתי בהם.
זה היה כמו להיות בהרצאה, ומישהו מדבר, ולא מסובך לי מדי ולא משעמם לי, אני פשוט לא מרגישה חיבור למה שהוא אומר ואין לי נקודת חיבור.
ככה הרגיש לי הרבה מתוכן השיחות בין ברויר לניטשה, שאני יכולה להתאמץ יותר לנסות להבין ולמצוא משמעות, אבל בעצם לא בא לי ובשביל מה אני צריכה, הספר זורם גם מבלי שאני אמצא תבונה בכל משפט.

האם זה אומר שאני אצטרך לקרוא את הספר הזה שוב בעתיד?
לא יודעת, קראתי את המהדורה הישנה יותר, ואין לי שום התנגדות ללקרוא את המהדורה החדשה בעתיד.
יש מצב שאולי בפעם השנייה, אם אני אקרא, אני אתן לספר הזה חמישה כוכבים.
כרגע, מה לעשות, מרגישה שהבחנתי והבנתי פחות ממה שיכולתי וממה שיש לספר הזה להציע.

אבל השליש האחרון של הספר היה ממש טוב בעיניי, אני חושבת שלספר הזה יש שיא נהדר.
הסוף בהחלט סיפק אותי.
אפילו בכיתי, ואני אצטט בסוף את הקטע שבו יש את המשפט שגרם לי לבכות בפעם הראשונה.
אם אתם רוצים לקרוא את הספר הזה אולי עדיף לדלג על הציטוט, למרות שאין בו ממש ספוילר, הוא כן מתאר רגע שיא בסיפור.

סך הכול, כתיבה טובה מאוד, מלאה בדברים שלגמרי עברו לי מעל הראש, ובכל זאת נהניתי.
היה משהו מאוד חמים ואנושי בספר הזה, כנראה כי הוא נכתב על ידי פסיכיאטר על נושא הנפש, החרדה והייאוש.
אני חושבת שכל אחד יכול לקחת מהספר הזה דברים שונים, ומה שאני לקחתי זה, עד כמה כיף ומקרב זה למצוא מישהו לשפוך את ליבך מולו.
אני חושבת שעל ידי קשרים טובים ושיחה, אדם לא מתקרב רק לחייו, לאנשים ולסביבה, אלא גם יותר לעצמו האמיתי.
שיש משהו בלדבר עם מישהו בצורה כנה ופגיעה, שעוזר לאדם להפוך יותר מודע לעצמו.

תראו, לדבר עם אנשים זה נהדר, אבל לדבר עם האנשים שאתה צריך לדבר איתם... עם האנשים שהכי צריכים לשמוע אותך, ומולם אתה גם הכי רוצה להיראות כמי שאתה - זה בהחלט אתגר לנפש, אבל יכול לפתוח בה המון.

_
"ברויר חש את הלחץ גובר. שאלותיו של ניטשה חדרו לתוכו; לא היתה לו הגנה מפניהן. הוא התקשה לנשום. חזהו חישב להתפקע. הוא חדל ללכת רגע, ונטל שלוש שאיפות עמוקות קודם שהשיב.
'השאלות הללו – אתה יודע את התשובה! לא, לא בחרתי! לא, לא חייתי את החיים שרציתי לחיות! חייתי את החיים שיועדו לי. אני – אני האמיתי – כלוא בתוך חיי.'
'וזה, יוזף, אין לי ספק בכך, המקור הראשוני של האגנסט שלך. הלחץ במפתח הלב – הוא נובע מכך שחזך מתפקע מרוב חיים שלא נחיו. ולבך מתקתק כשעון הזמן. והזמן חומד תמיד. הזמן בולע ובולע – ואינו מחזיר דבר בתמורה. כמה נורא לשמוע אותך אומר, שחיית את החיים שיועדו לך! וכמה נורא לעמוד מול פני המוות, בלא שטענת אי־פעם לחירות, על כל הסכנות שהיא טומנת!'
ניטשה ניצב על דוכן המטיפים תקיף, קול הנביא שלו מהדהד.
גל אכזבה שטף את ברויר; עתה ידע, שאין לו סיוע."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על כשניטשה בכה - ספרית אופקים #184