הקריאה הייתה מהירה ומהנה.
נהניתי מהטרופ של העיירה הקטנה, וזה הרומן הרומנטי השני שאני קוראת החודש שאין בו סמאט.
הוא לא מושלם בעיניי כי חסר לו איזשהו תיבול נוסף שלרוב אין ברומנים רומנטיים, אז הארבעה כוכבים האלה הם באמת פשוט הסטנדרט שלי לרומן רומנטי שכתוב טוב.
אמיליה רוז היא כוכבת פופ מאוד מפורסמת, שצריכה קצת שקט ומחליטה לחפש אותו ברומא, אבל איטליה רחוקה לה מדי, אז היא מחפשת איזושהי רומא אחרת שנמצאת במרחק נסיעה.
היא עושה זאת בהשראת סרט שנקרא "חופשה ברומא", וזה חוזר בסיפור שהיא ממש אוהבת את אודרי הפבורן ושהסרטים שלה מנחמים אותה ומזכירים לה את אימה שאיתה היא כבר לא בקשר.
אז היא נוסעת לרומא שבקנטקי, מרחק של שעתיים נסיעה, והרכב שלה קורס בחצר של בחור בשם נואה.
נואה ממלא פה את התפקיד של הרגזן, אז אני מניחה שיש פה גם את הטרופ של גראמפי&סאנשיין, והוא נותן לאמיליה ללון אצלו בחדר אורחים עד שהמכונית שלה תתוקן.
הספר יכול להיות נורא מתסכל אם לא באים אליו בראש של לקרוא רומן רומנטי בסיסי ביותר.
מה שמפריד בין הדמויות זה רק החשש שלהם ממה שיהיה כשאמיליה תצטרך לעזוב את העיירה בשביל סיבוב ההופעות שלה, ולראות איך שהם מתנגדים להתרחשות של משהו רומנטי ביניהם יכול להיות קצת משעמם מבחינת זה שברור שהם יהיו ביחד בסוף.
אולי זה למה יש אנשים שלא אוהבים את הקונספט של רומנים רומנטיים, כי הנוסחה היא תמיד אותה נוסחה, עם טרופים שונים אומנם - אבל הסוף הוא תמיד צפוי.
הסיפור מסופר מנקודת המבט של שניהם, אז זה קצת כן מרענן לקרוא מנקודת המבט של נואה כי לא יוצא לי לקרוא הרבה ספרים שבהם נקודת המבט הגברית קיימת ואם כן - לא תמיד היא משמעותית או טבעית.
אבל הדמות של נואה פה מרעננת, הבחור הוא בעל קונדיטוריה אז אין לו בעיה עם הגבריות שלו, והוא פשוט בחור טוב שממש מנסה לא להסתבך רגשית עם מישהי שתעזוב, מסיבות שמפורטות בספר.
זה הפכים נמשכים, יש פה עיירה שקטה וחטטנית במידה נעימה שמשרה ביתיות, וזה אפילו מרגש לפעמים כשקוראים מנקודת המבט של אמיליה ורואים למה היא נסעה, וכמה שהיא בודדה בחייה ומרגישה שאף אחד לא רואה אותה ואת המצוקה שלה.
אז זה משהו שהוסיף לספר המון רגישות, כי יש לנו דמות נשית שמרגישה נורא פגיעה, כמו אדם חסר שורשים שאפשר להרגיש שכל מה שהנפש שלו רוצה זה למצוא בית.
אני מציינת את זה רק כי אני מרגישה שאני חייבת להיות כנה, בכיתי פה ושם, אבל אני לא יודעת אם זה בגלל הספר, אני חושבת שזאת פשוט אני.
אבל אולי הספרים האלה תמיד היו אמטרים לגרום לי להתרגש ולבכות, ובעבר פשוט הייתי אטומה לזה וקראתי אותם ממקום אחר שיצר אצלי חיבור מסוג אחר.
אני אוהבת להזכיר את זה, ששני אנשים לעולם לא יקראו את אותו הספר, ואני חושבת שהשתניתי קצת בתור האדם שאני.
וזה אולי למה אני בוכה כשאני קוראת רומנים רומנטיים, בעיקר כשהגיבורה מראה פגיעות וכאב לב, כאילו משהו בי פתאום מסוגל להבין.
זה קצת מוזר, אבל בסדר.
אני לא אסתבך עם עצמי בקשר לזה, הפכתי להיות מישהי שבוכה מרומנים רומנטיים וזה בסדר.
אנשים משתנים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
