"זהו ספר על ידע. כיצד ידע נוצר. כיצד אנו יודעים הדברים שאנו יודעים אודות צלופחים וגם על מגבלות הידע....ההבדל בין לדעת ולהאמין אינו תמיד כה ברור כמו שהיינו רוצים לחשוב". כך אמר סוונסון על הספר בראיון ל-CBS.

גם שמו המלא של הספר בשבדית, ותודה ל-GOOGLE TRANSLATE על חסדים קטנים, מציב את הצלופח במרכז: "הבשורה על פי הצלופח – סיפורו של הדג המסתורי בתבל". אבל זהו רק חלק מהסיפור, חלק חשוב בו, למרות שאינו תופס מקום רב בספר עצמו, הוא הפעילות המשותפת היחידה לאב ולבן: "אני לא זוכר שדיברנו אי פעם על דבר חוץ מצלופחים ועל הדרך היעילה ללכוד אותם כשהיינו על גדת הנהר. האמת היא שאני לא זוכר שדיברנו בכלל".

דרך אותה פעילות משותפת אנו למדים על הרקע המשפחתי הצנוע. סבא שהיה פועל יומי חסר רכוש בחוות חקלאיות גדולות כחלק מהשיטה הקרויה STATARE , פועלים נשואים שהועבדו/הועסקו בחוזים שנתיים בחוות וזכו כשכר בתוצרת חקלאית ומוצרים נוספים. השיטה רווחה במאה ה-18 ובוטלה רק באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, לאחר ששבדיה כוננה את המערכת החברתית-כלכלית המפוארת שלה, שאיפשרה לחלק מאנשי מעמד הפועלים להנות מתנאי חיים משופרים ללא מעבר למעמד חברתי אחר. כאן סוונסון מחזיר אותנו להקבלה לחיי הצלופח בראשית דרכו: "כמובן. דבר מסעם של אמא ואבא לא היה ידוע מראש. אבל הם גם לא הגיעו למה שהגיעו במקרה. כוחות עזים הניעו אותם. הם היו עלי ערבה הנסחפים בזרם ימי. הם חצו אוקיאנוס שלם בלי לזוז כלל". אותם עלי ערבה הם השלב הראשון בחייו של הצלופח הנסחף בזרמי האוקיאנוס.

החלק הארי של הספר עוסק במאמצים האנושיים הכבירים שהושקעו במשך דורות רבים כדי לפתור את חידת מהלך חייו של הצלופח. בצד מידע רב, מעניין, מעורר מחשבה, הכתוב בצורה קולחת, המחבר משתמש בצלופח כדי להאיר היבטים חשובים בקיום האנושי – החשיבה המדעית, הספרות, האמונות, וגם שיטות דיג מסורתיות וסוגיות באיכות הסביבה. בראייתו, ההתעניינות בצלופח עשויה להציל אותו מאיום קיומי. לעיתים סוונסון גולש לדוגמאות אחרות (הכחדת הדודו והשמדת פרת הים ע''ש שטלר) כחלק מההתייחסות למה שמכונה ה-HOLOCENE EXTINTION (הגל השישי של ההכחדה - השמדת מינים ביולוגים כתוצאה מפעילות אנושית).

סוונסון רואה הקבלה בין מעגל חייו של הצלופח לזה של האדם. כשהצלופחים מתבגרים (הצלופחים האירופים והאמריקנים) הם חוזרים לים סרגסו, בו החלו את חייהם, כדי להתרבות ואז מתים לאחר שהשלימו את משימתם. "אני חושב שזה דבר שניתן לקשר אותו (לבני האדם) באופן כלשהו. אצל כולנו קיים לעיתים הדחף לחזור למקום ממנו באנו או לפחות להבין את המקום ממנו באנו" (סוונסון באותו ראיון ל-CBS).

הספר ריתק אותי. הרבה מידע כתוב ומנותח בצורה אינטליגנטית ובהירה עם שלל תובנות. גם הסוף מהווה סגירת מעגל צנועה, אך מרשימה. עוד נדבך בקיומו המסתורי של הצלופח.

מומלץ בחום.

שמחה לבשר שקיבלתי את בן הזוג שלי בחזרה אחרי שנטש אותי באופן זמני לטובת "מהתלה אינסופית" הזאת שלו. למזלו גם ככה הייתי עד הראש בעבודה אז לא היו לי הרבה הזדמנויות להציק (ובכל זאת ניצלתי כל הזדמנות שנקרתה בדרכי להציק!). בין הדברים שעשינו לאחר האיחוד המרגש היה לקרוא ספר ביחד, ספר שאני בחרתי. בחרתי ב"בשורה על פי הצלופח" שדן סתיו המליץ וסקר יפה, וא' קנה לי במתנה אחרי שהבחין שהוא עורר את סקרנותי. אז ככה ישבנו שנינו בחצי שכיבה על הספה הכחולה אחת מול השני, אני מקריאה וא' מעסה לי את כפות הרגליים (מאוד מחדד את הריכוז ממליצה לכולם) וכשאני מתעייפת אז ההפך.

הבשורה על פי הצלופח נפתח כמו סרט טבע בנשיונל ג'אוגרפיק. הפרק הראשון הוא הסבר ארוך על מסלול חייו של הצלופח שמסתבר שטובי החוקרים בעולם מנסים לברר איך הוא מתרבה. מתקבל הרושם שהצלופח מנסה לאתגר את המדע בכוונה ובכל פעם שהמדע מתקדם צעד קדימה הצלופח מקדים אותו בשניים. הצלופח נולד בים סרגסו (בויקיפדיה מלמדים שאת השם שלו הוא קיבל מאצה בשם סרגסום שגדלה שם) שהוא ים בתוך ים (בתוך האוקיאנוס האטלנטי), אפשר להבחין בו לפי הזרמים שמקיפים אותו. כנראה שמדובר במקום מיוחד כי רק שם הצלופח האירופי נולד ורק שם הוא מתרבה. בהתחלה הצלופח נראה כמו עלה קטן ואחר כך הופך לצלופח זכוכית (נראה כמו תולעת ארוכה ושקופה) ואז קורה דבר מוזר. הצלופח יוצא למסע ארוך לאירופה שם גדל במשך שנים רבות והופך לצלופח כסף ופתאום מחליט לחזור את כל הדרך הארוכה והמסוכנת בחזרה לים סרגסו (מסע שיכול לארוך 4 שנים!) כדי להתרבות. למה? אף אחד לא יודע עדיין. ועוד יותר מוזר - אף אחד אף לא ראה איך צלופח מתרבה. כנראה שהם זקוקים לתנאים מאוד מיוחדים בשביל זה. את סיפור חידתו של הצלופח מתאר פטריק סוונסון דרך חוקרים מפורסמים שניסו לפתור אותה כמו אריסטו (שחשב שהצלופח הזה נולד מבוץ) ואפילו פרויד שמסתבר שהיה חוקר טבע לפני שהרס לכולנו את החיים עם התסביכים המיניים שלו.

הסיפור השני בספר הם זיכרונותיו של הסופר על ילדותו בצל אביו אי-שם בנורבגיה. גם הזיכרונות האלה קשורים לצלופח. הסופר ואביו היו נוהגים ללכוד צלופחים ולאכול אותם (למרות שהמחבר לא סובל את הטעם שלהם, מבושלים או מטוגנים). מהזיכרונות עולים געגועים של הסופר לעולם אחר יותר פשוט ויותר קרוב לטבע, עולם שבו אין פילטר שחוצץ ביננו לבין יקירנו וביננו לבין בעלי החיים שבו. הספר מרתק מאוד ומרגש ואני ממליצה עליו מאוד וגם ממליצה לכולכם לעשות קריאה זוגית לפעמים. אתה לא יודעים כמה זה נעים ומשדרג את הקשר. שתי תודעות שלכמה שעות הופכות לאחת בזכות ספר.