הביקורת נכתבה ביום חמישי, 30 במאי, 2024
ע"י רויטל ק.
ע"י רויטל ק.
ג'וג'ו מויס, קריסטין הרמל, כריסטין האנה, אליסון ריצ'מן, לוסינדה ריילי, לורן וייסברגר, לורי נלסון ספילמן, ג'ניפר ויינר, סופי קינסלה, ג'ודי פיקו, ויקטוריה היסלופ
מה משותף לכל הסופרות ברשימה הזאת?
אני לא קוראת אף אחת מהן.
אני לא סתם לא קוראת, יש לי דעה קדומה נגדן, אני משוחדת מראש.
יש ברשימה הזאת שלוש סופרות שקראתי ספר שלם שלהן, ארבע שהתחלתי לקרוא ספר שלהן וויתרתי אחרי פחות מפרק וארבע שאפילו לא ניסיתי.
כלומר, הרבה יותר משלוש.
יש המון ספרים שרק מלהסתכל עליהם, על התמונה, על התקציר, אני משייכת אוטומטית לרשימה הזאת.
הם מרגישים לי נוסחתיים, קלישאתיים, מטופשים, מעייפים.
אין לי טיפת סבלנות אליהם.
למה אני מכלילה אותן ביחד, מה משותף להן מעבר לדעה הקדומה שלי נגדן?
כולן נשים.
כולן, נראה לי, כותבות ספרים שנחשבים ל"ספרי בנות": קלילים, רומנטיים, אבל עם מעטפת שאמורה לתת להם משקל מסויים, איזה כובד ראש שאומר שהם מעבר לסתם רומן רומנטי: רקע היסטורי, עיסוק בסוגיות חברתיות או אקטואליות, סאגה משפחתית דביקה, הומור מתוחכם לכאורה, פמיניזם.
אבל הכל מרגיש לי קצת, לא יודעת, כתוב לפי נוסחה, מנסה לקלוע לטעם הקהל ולא, איך לנסח את זה בלי יותר מדי פאתוס, לחצוב פיסה מלבה של הכותבת, לחתור לאיזו אמת או תובנה אישית.
אז למה בעצם אני מחבבת כל כך את הספרים של ליאן מוריארטי? למה אהבתי את מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים? למה אני נהנית מהספרים של אלין הילדרברנד שגיליתי לאחרונה? הם לכאורה שייכים לאותו ז'אנר בדיוק, ומן הסתם אחרים יימצאו בהם בדיוק את אותם הפגמים שאני מוצאת בשאר ספרי הז'אנר.
אבל איכשהו קרה שלכל אחת מהן בנסיבות משלה נתתי צ'אנס וגיליתי ספרים כיפיים.
מסתבר שאני מתחזקת שתי רשימות מקבילות של "ספרי בנות", האחת היא הרשימה שאני מחבבת והשניה היא הרשימה שאני לא נוגעת בה, ואין קריטריון מסודר שמבהיר מי נכנסת לאיזו רשימה.
מתי זה גילטי פלז'ר, מתי זה "אבל בכל זאת יש שם משהו", מתי זה משעשע או מעורר מחשבה ומתי זה ריקני, שטחי, מעייף ולא שווה את זמן הקריאה שלי?
לא בטוחה שאני יודעת להגדיר.
מריאן קיז היתה ברשימה השחורה שלי, וכמו רבות אחרות - היא נכנסה לשם בלי שטרחתי לתת לה צ'אנס.
ביקורת של משאלת לב שכנעה אותי לנסות.
האם נהנתי?
כן, בסך הכל נהנתי.
הוא כתוב טוב, עם הבלחות של הומור אינטלגנטי, קליל, כיפי בסך הכל.
קראתי אותו לאורך שבת אחת והגעתי לסוף עם חיוך.
אבל האם מריאן קיז עוברת לרשימה השניה? האם בסוף נשארתי עם טעם של עוד או עם טעם לוואי לא נעים?
אני עדיין לא בטוחה.
הצד השלישי של הסיפור מספר שלושה סיפורים שבמרכזם שלוש נשים.
ישנם קשרים בין שלוש הנשים האלה ובין הסיפורים שלהן, אבל לא באמת. הם עומדים כל אחד בפני עצמו.
ג'מה איבדה את אנטון, אהבת חייה, לטובת חברתה לילי ואם זה לא מספיק - אבא שלה נטש את אמא שלה והשאיר אותה מרוסקת וזקוקה לתמיכה 24/7 מה שמשבש לחלוטין את חייה של ג'מה.
לילי היא החברה שזכתה באנטון אבל אושרה מוכתם בשל אומללותה וכעסה של חברתה לשעבר, ג'מה.
ג'וג'ו היא סוכנת ספרותית שנאבקת על מקומה בעולם הספרות וההוצאה לאור והיא מוציאה לאור את ספריהן של שתי החברות לשעבר.
הצד השלישי של הסיפור אכן מצליח להראות צדדים שונים של אותו סיפור: של סיפורן של נשים שננטשות ושל נשים שמנהלות רומן עם גבר שנטש למענן אישה אחרת.
הוא מצליח להיות אמפתי באופן משכנע כלפי כל אחד מהצדדים.
אבל בסופו של דבר, נראה שהדמות שאיתה קיז מזדהה באמת היא דמותה של לילי, הסופרת "האמיתית" (בניגוד לג'מה שמתגלגלת לכתיבה בטעות).
היא הדמות שקיז מראה כלפיה הכי הרבה אמפתיה, שנראה שהיא באמת מבינה לעומק את הקושי שלה ואת התהליך שהיא עוברת.
ג'וג'ו וג'מה לא היו דמויות עגולות או משכנעות מספיק. הסיפור של ג'וג'ו היה מסקרן בעיקר בגלל התיאור של שוק הספרים ואיך הוא עובד, הסיפור של ג'מה היה סתמי מדי.
בסוף נשארתי עם תחושה שהשיקול המרכזי בשילוב שלושת הסיפורים היה לתת לרומן נפח ונקודות מבט שונות בלי להיכנס לעומק של אף אחת מהן, ואולי קצת חבל.
24 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רויטל ק.
(לפני שנה)
חוזרת לכאן כי נזכרתי שבדיון פה עלה "הזוג המושלם"
וקראתי והוא אכן ספר מטופש למדי, וגם צפיתי בנטפליקס, כן, למרות הספר, והתרשמתי עמוקות מהאופן בו נטפליקס הצליחו לקחת ספר מלא קלישאות ולהחליף אותן אחת אחת בקלישאות חדשות. עבודה מרשימה מצד כל הנוגעים בדבר. |
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה)
|
|
|
אפרתי
(לפני שנה ו-4 חודשים)
ברור, רויטל, גם את היית מתגייסת למשטרה אם לא הנתונים מסביב...
|
|
|
מִשְׁאלת לֵב
(לפני שנה ו-4 חודשים)
אצלי זה היה הפוך -
אני גיליתי את ליאן מוריארטי בזכות אהבתי למריאן קיז :)
בחלק התודות של אחד הספרים האחרונים שלה מוריארטי גם מסרה תודה מיוחדת ל"חברתי לחיים ולכתיבה מריאן קיז" |
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-4 חודשים)
אפרתי, את יודעת שאני לא מבטאת את דעתי פה, כן?
רק מוודאת:) |
|
|
אפרתי
(לפני שנה ו-4 חודשים)
הרשימה של ה"לא" גם בעיני הן לא לא. לא נוגעת, לא מסתכלת בכיוון.
ליאן מוריארטי מקסימה לגמרי. את מריאן קיז אני לא מכירה. אולי שווה להכיר.
עכשיו נודע לי כי העובדה שאני חובבת מקצוענית של ספרי מתח מעיד משהו על אישיותי. אבוי לי, בחיים לא חשבתי על זה. חשבתי רק שאם הייתי פחות איסטניסטית ונגעלת ופחות בטטת כורסה הייתי מתגייסת למשטרה. |
|
|
מִשְׁאלת לֵב
(לפני שנה ו-4 חודשים)
וואו, אלף סליחות,
התכוונתי לסוריקטה ואני לא יודעת איזה שבצון קטן גרם לי להקליד "נצחיה" D: סתם התבלבלתי בכינויים, כי את שותפה לדיון כאן וכי המלצת על ספר אחר שלה. ערכתי!
|
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-4 חודשים)
משאלת לב,
אולי זה עניין תרבותי, אבל בקרב הנשים בסביבה שלי -חושבת שהרבה יעדיפו להיתפס עם "ספר בנות" עם כריכה מגוחכת מאשר עם איזה מותחן שיגרום להן להיראות, לא יודעת, חובבות אלימות ופחות נשיות או משהו.
אלו כן ספרים שנתפסים כיותר גבריים (שלא לדבר על העוף המוזר שהייתי כשקראתי טום קלנסי בצעירותי, איך היתה לי סבלנות לזה אין לי מושג). ולגבי גרנזי, טוב, קראתי אותו לפני איזה חמש עשרה שנים, אני חושבת שעוד לא היו אז כל כך הרבה רומנים היסטוריים על מלחמת העולם השניה כמו היום, או שסתם פחות הכרתי. היום סיכוי טוב שלא הייתי נותנת לו צ'אנס. תודה על המידע על הסדרה, אני חושבת שאקח את סיכון הספוילרים, השיקול המרכזי שלי הוא מה יש ומה אין בספריה:) |
|
|
נצחיה
(לפני שנה ו-4 חודשים)
|
|
|
מִשְׁאלת לֵב
(לפני שנה ו-4 חודשים)
סליחה על ההודעה השלישית ברצף -
לגבי "יש שם מישהו?" שימי לב שהוא חלק מהסדרה על האחיות וולש, חמש אחיות במשפחה אירית גדולה ומשוגעת.
1. הראשון בסדרה הוא watermelon (לא תורגם, ולא צריך להיות מתורגם - ספר ביכורים באיכות מצערת מאוד בעיניי, שאני שמחה שלא התחלתי איתו את הרומן שלי עם קיז) - הוא על האחות הבכורה, קלייר וולש, שבעלה נטש אותה באותו יום שבו היא ילדה את התינוקת הראשונה שלהם. 2. הספר השני בסדרה הוא "החופשה של רייצ'ל" - על רייצ'ל וולש, האחות האמצעית במשפחה (כלומר השלישית), ועל תהליך ההשתקמות שלה מההתמכרות שלה לסמים. יש לי איזו חברה חובבת קיז שזה דווקא הספר האהוב עליה של קיז. זה לא שלא אהבתי אותו, בהחלט התרשמתי ממנו, אבל הוא טיפה מוזר (אני חושבת שחלק מהבעיה היא גם התרגום הלא מדהים) ואני לא כל כך מבינה איך לעזאזל הוא יכול להתעלות בעיניה על כל כך הרבה ספרים אחרים יותר טובים שלה, ולכן החלטתי לקרוא אותו פעם שנייה (התחלתי אתמול, אני עדיין לא חושבת שהוא מהטובים יותר). כן עושה רושם שלקיז היו רגשות מאוד חזקים כשהיא כתבה אותו. היא עצמה התמודדה עם אלכוהוליזם ודיכאון קליני והיא מרבה לכתוב על זה בצורה כנה ושואבת ומדהימה (חלק מהסיבה שאני כל כך אוהבת אותה). 3. Angels, על האחות השנייה במשפחת וולש, מגי וולש, שחווה משבר בנישואים ונוסעת לגור עם חברה בלוס אנג'לס. לא תורגם, גם אותו לא כל כך אהבתי. אבל הוא בהחלט שיפור לעומת watermelon. בנוי בצורה לא מבריקה, אבל ההתמודדות המרתקת והרגישה שלו עם הנושא של הפלה טבעית מלווה אותי עד היום, אז יש בו טיפה מהברק של קיז שהיא רק התחילה כנראה לשייף באותן שנים מוקדמות. 4. "יש שם מישהו?" - הוא באמת נפלא. הוא על האחות הרביעית במשפחה, ואולי העדינה ביותר, אנה וולש. הספוילרים ל"החופשה של רייצ'ל" לא יהרסו לך את הספר לדעתי, אבל כן מציינת אותם כי הם קיימים. 5. "The Mystery of Mercy Close" - הלן וולש, בת הזקונים הביצ'ית של משפחת וולש. לא קראתי אותו עדיין, בעיקר בגלל שהוא לא תורגם ואני תוהה אם יש לי כוח, אבל מתישהו אגייס בכל זאת אנרגיה אליו כי אני בהחלט סקרנית איך נראה ספר על הילדה הבלתי נסבלת הזו. ב-2022 יצא Again, Rachel, ספר המשך על רייצ'ל וולש, ו-My Favourite Mistake - ספר המשך על אנה וולש. אין לי ספר שאקרא אותם. הלוואי, הלוואי שיתרגמו אותם! בכל מקרה, אני אישית לא קראתי אותם לפי הסדר, ולא חושבת שזה חובה, אבל הרגשתי צורך ליידע על הקונטקסט של הסדרה. |
|
|
מִשְׁאלת לֵב
(לפני שנה ו-4 חודשים)
האמת שקראתי גם את "תאומות זהות",
הוא היה די כיפי אבל שטחי מדי לטעמי. בהחלט היה שם משהו טוב בבסיס, בחומרים ובסגנון, אבל התחושה היא שנעשתה חצי עבודה. זה כן פתח לי את הסקרנות להילדרברנד, אבל אז השני שניסיתי הוא "הזוג המושלם" וזה גרם לי לפתח אלרגיה של ממש, שאני תוהה אם היא אלרגיה בטרם עת.
הצחיקה אותי האבחנה שלך לגבי ספרות על המלחמת העולם השנייה! (באופן אירוני אני מזדהה איתה בהקשר של מועדון גרנזי, אירוני כי אני יודעת שאת לא מסכימה איתי, אבל יצא שהתיאור שלך קולע לחלק גדול ממש שחוויתי איתו). אז אולי אתן צ'אנס לקיץ 67 :) |
|
|
מִשְׁאלת לֵב
(לפני שנה ו-4 חודשים)
ברור שיש ספרים שגברים כתבו שנחשבים ל"ספרות זבל",
אבל הם נחשבים ככה רק כי הם באמת כאלה. כלומר אנשים אשכרה קראו אותם וקטלו אותם והזהירו אחרים. הם דיברו עליהם ופרסמו עליהם ביקורות, והספרים סוּמנו באמת לאחר שנבדקו.
בביקורת שלי על ההבדל בין סופרות לסופרים אני מתמקדת בשני הבדלים משמעותיים, שבאים עוד לפני הקריאה: 1. המִסגוּר, שרואים אותו עוד לפני שקוראים, ושופטים מראש (הכריכה, הצבעים, הטקסט על הכריכה, אופן ההגשה, האופן שבו "מוכרים" לך את הספר) 2. האם נכנס לקטגוריה של "ספרות נשים/גברים" אין דבר כזה "ספרות גברים". איך שלא מסובבים את זה, זה לא ז'אנר קיים, אנחנו לא מייצרים מחלקה כזו בכלל במוח. נכון שיש ספרים שגברים יותר אוהבים מנשים. אבל נשים לא יתפדחו לקרוא אותם רק כי הם "גבריים". לעומת זאת יש המון ספרים שגברים יתפדחו לפתוח במקום ציבורי, ביניהם גם יצירות מופת אלמותיות וגאוניות כמו "גאווה ודעה קדומה". האמת היא שהרבה נשים יעדיפו להיתפס עם זבלונים של הרלן קובן מאשר הכריכה המחרידה של "מה שאליס שכחה" או "סודו של הבעל" (רק תסתכלי על הכריכות, על המלל שהוסיפו להם כמו ל-DVD זול משנות ה-2000 המוקדמות!) אלה סוג הכריכות שמורי כאן אוהב לשפוט ולבטל אותן מראש, והוא באופן קבוע מעיר ככה לביקורות על ספרים מקסימים של ליאן מוריארטי. סוריקטה פתחה את הביקורת שלה על "איזה גבר מקסים" של קיז, ספר מתוחכם ונפלא למדי, ברצף התנצלויות על זה שהיא נתנה לו בכלל צ'אנס. זו אגב הביקורת הפופולרית ביותר על הספר באתר. בשורה התחתונה, השיפוטיות על "ספרי נשים" היא גם עוצמתית יותר, וגם ננקטת בשלב קריטי יותר – לפני הקריאה, ולא אחריה. |
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-4 חודשים)
תודה yaelhar
באמת מסתמן שאצטרך לקרוא עוד ספר של קיז:) |
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-4 חודשים)
תודה משאלת לב
אני חושבת שזה טיפה יותר מורכב. חושבת שיש גם גברים שנכנסים לרשימה הזאת, נגיד רם אורן או "לחוץ חתונה" שאני מכירה רק מסקירות פה באתר וזה מספיק לי. ויש גם "ספרי גברים", גם אם הם לא מכונים כך, כל מיני מותחנים וספרי אקשן שגם הם לא נחשבים לספרות עילית ונוטים לזלזל בהם. אני חושבת שההבדל המרכזי הוא שאף אחד באמת לא מקטלג אותם כ"ספרי גברים", אבל מבחינת הזילזול בז'אנר - לא בטוחה שיש הבדל. לגבי אלין הילדברנד - לא באמת רוצה להמליץ, אני לגמרי מסוגלת לכתוב עליה ביקורת קוטלת. היא כותבת קיטש שטחי ונעים, אין לה לא את ההומור ולא את התובנות הקטנות והמדוייקות. יצא שקראתי את "תאומות זהות" שמרפרר לאורה הכפולה (למרבה הבושה, ספק אם הילדברנד יודעת על קיומו של אורה הכפולה, היא מכירה רק את "אבא מתארס") ויש לי חולשה לאורה הכפולה, ואת קיץ' 67 שקיבל נקודות בונוס על היותו רומן היסטורי *שלא* מתרחש במלחמת העולם השניה (באמת שנראה לי שמלחמת העולם השניה היא מפלטם של כל חסרי הכישרון. הם כנראה חושבים שהיתה שם כל כך הרבה דרמה וטרגדיות שמספיק למקם את הסיפור שלך שם והתקופה כבר תבזוק אבקת קסמים של מתח ריגוש ודמעות על הספר) וכי סיקרן אותי לקרוא "רומן היסטורי" שמתרחש בתקופה שבה ההורים שלי היו חיים והיא עוד לא לגמרי היסטוריה מבחינתי. |
|
|
רויטל ק.
(לפני שנה ו-4 חודשים)
תודה נצחיה
אנסה את יש שם מישהו |
|
|
yaelhar
(לפני שנה ו-4 חודשים)
אצלי ההפרדה בין הרשימות היאלפי היכולת לסיפור מורכב.
חלק מהסופרות שציינת כותבות סיפורי שחור/לבן. אותי זה משעמם. אני יכולה להבין איך חלק מהקוראות נעלבות כשקוראים לזה "ספרות נשים". קיז, בניגוד אליהן לדעתי, מצליחה לאפיין דמויות מורכבות, לכתוב על מצבים מורכבים ולהגיד דברים בעלי משמעות. |
|
|
מִשְׁאלת לֵב
(לפני שנה ו-4 חודשים)
אוף, כן.
אני מתעבת את האופן המיזוגני שבו ממסגרים ספרים של מריאן קיז וליאן מוריארטי. ואפילו של שריל סטרייד וקרטיס סיטנפלד, שהן ממש עולם אחר. באופן כללי, אני מתעבת את המונח הזה, "ספרות נשים". אין דבר כזה "ספרות גברים", כי ספרות לגברים היא פשוט ספרות רגילה לבני אדם (יצור כזה שהפרוטוטיפ שלו, הדיפולט, הוא גבר).
הכריכות של כמה מהסופרות האהובות עליי היא הכריכה הכי מעליבה שאפשר לדמיין, והמלל על הכריכה הזה מרמז שהעורכים מזלזלים בספר ובזים לקהל היעד שלו. וכן, התחושה היא שהם מניחים שמריאן קיז וליאן מוריארטי, שהכתיבה שלהן פשוט נפלאה בעיניי (ברוב הספרים שלהן), שייכות לקטגוריה של סופרות שהמכנה המשותף הפשוט שלהן הוא רדידוּת (כאמור סופי קינסלה, ג'וג'ו מויס, קריסטין הרמל, ג'ניפר ויינר, אליסון ריצ'מן וג'ודי פיקו, אבל גם דבי מקמובר ובמידה רבה גם קתרין סנטר). מבחינתי הרשימה הזו רחוקה כל כך הרבה שנות אור מהרשימה השנייה, שאצלי לא עולה בכלל השאלה מתי זה ריקני ומתי "יש שם משהו", פשוט אין מה להשוות. באינטיליגנציה, בעומק הפסיכולוגי של הדמויות, בהומור, בפאקינג מקוריוּת הזו, מעין איכות חמקמקה שאי אפשר לחקות. אבל הן נשים. זה כל כך מתסכל. גם אם גבר כותב זבלון, קומדיה רומנטית שטחית ולא מתוחכמת (ראו ערך "איך לדבר עם אלמן" של ג'ונתן טרופר, למשל), הוא בחיים לא יקבל מִסגור מקטין כזה, כריכה מרתיעה עם כיתובים מסחריים מבחילים. אבל אם גבר יכתוב ספר ברמה של קיז או מוריארטי? הוא יקבל על זה פרס, או לכל הפחות יהיה מיינסטרים אהוב, נחלת הכלל, גברים ונשים ("אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין למשל). אני למעשה מצטטת פה את ג'וג'ו (בפסקה אחת שקיז כנראה ממש כתבה מדם ליבהּ), אבל אני כל כך מסכימה איתה. "הצד השלישי של הסיפור" הוא מהאהובים עליי של קיז, שני אולי ל"איזה גבר מקסים", אבל גם לא התלהבתי בטירוף מהקיז הראשון שלי. מסכימה עם נצחיה ש"יש שם מישהו?" גם נפלא אבל מלא כאב, הוא אחד הכבדים שלה. אגב, אני הרגשתי אחרת לגמרי לגבי הדמות של ג'וג'ו – היא מלווה אותי מאז שקראתי אותה. דווקא את הסיפור שלה תפסתי בתור הסיפור הדומיננטי ביותר. ובבקשה תספרי לי מה אהבת של אלין הילדברנד, כי קראתי את "הזוג המושלם" וזה היה פשוט מחריד, אבל גם לקיז ומוריארטי יש נפילות ואפילו נפילות קשות, אז אולי אתן לה עוד צ'אנס. |
|
|
נצחיה
(לפני שנה ו-4 חודשים)
אני אהבתי את "יש שם מישהו"?
כי מתחת לכל הקוסמטיקה, השמלות, האיפור, התיקים, המעצבים והמותגים, היה גם סיפור אנושי ואמיתי. קצת כמו אחת המתמודדות עכשיו במאסטר שף שנראית סופר שטחית-בלונדינית-טיפשה ומתברר שהיא גם מוכשרת, גם חכמה וגם אנושית מאוד. עם זאת, אצל מריאן קיז, בגלל כל הקוסמטיקה, השמלות, האיפור, התיקים, המעצבים והמותגים, הספר הפך להיות מאוד מאוד מאוד עבה, ולכן הקריאה היתה קצת מלאה עבורי. בכל זאת מומלץ |
24 הקוראים שאהבו את הביקורת
