אני לא זוכר מהי הסיבה האמיתית לכך שאחרי שקראתי את ספרו הראשון של ארווין יאלום, "כשניטשה בכה" לא המשכתי לקרוא בשאר הספרים אבל אני ממש שמח על ההזדמנות שהיתה לי לאחרונה לרכוש כמה מספריו במבצע.

מזמן לא זכורה לי חווית קריאה כמו זאת שהספר הזה הסב לי אז בכנות, שלא כמו בעבר אני דיי מתלבט איך לתמצת את החוויה. טוב אעשה אם אתחיל אולי לשם שינוי בזה שאומר שלדעתי שאלה של זמן עד שמישהו יקח ויעבד את הספר המעניין הזה לסרט קולנוע, אני הצלחתי לראות אותו בדמיוני לפרקים כמו סרט בשחור לבן, לא פחות מאשר של אלפרד היצ'קוק. לא מצאתי בו הרבה איזכורים של טכנולוגיה בת זמננו (מה גם שבעיבודים לסרטי קולנוע אפשר ואולי לפעמים אף רצוי לשנות פה ושם דברים).

למרות שיאלום מציין ברשימת התודות שלו בהתחלת הספר, ש"על הספה" הוא "מעבר עקלתון (שלו) מפסיכיאטריה לספרות" הוא נשאר בתחום שלו, בהבדל אחד אולי וזה שאין בו אישיות מרכזית (כמו ניטשה ושופנהאואר, בכמה מספריו שבינתיים יצא לי להכיר). מבלי לאבד מהחן הספרותי יאלום נכנס מדי פעם לנושא עיון בכל מיני איזכורים, בעיקר לפרויד וליונג. אחד האיזכורים שאני אישית אהבתי הוא לספר "זכרונות חלומות מחשבות" של יונג כי זה היה בזמנו הספר הראשון שגרם לי לגלות עניין בקריאת ספרים מתחום הפסיכולוגיה (אגב, ספר שיש בו פרקי חיים שאני מאוד ממליץ לקרוא וחשוב לי להאיר בהזדמנות זו ששם הספר מורכב לא רק מראשי פרקים אלא מסוג של דרך התפתחותית - חשיבה שלי בזכות יאלום).

אם עד עכשיו עוד לא יצא לכם לקרוא ספר כלשהו של יאלום אז אני מציע להתחיל ולקרוא מכתביו בספר הזה. גם מי שהפסיכולוגיה נראת לו נושא כבד לא יוכל שלא להתחבר לעלילה. הספר הזה מוכיח מעל לכל מה קירב כלכך הרבה לתחום מדעי החברה הזה שהוא רחוק היום מהשם הרע שפעם אולי היה לו. בין אם בזכות הסרטים של וודי אלן (אולי זכות ראשונים?) או לא זה כבר נהיה באופנה שהרבה אנשים ידועי שם הולכים ולוקחים שעות אצל פסיכולוגים. להזכיר את כל תוכניות הטלויזיה שנוצרו בעיקר בשנים האחרונות, בכלל זה כמובן סידרה כמו "בטיפול" (שהיא כידוע סידרה מקורית שנוצרה בארץ וזכתה להצלחה בעיבוד שונה בארה"ב).

הדבר היחיד שתמהתי קצת לגביו היה למה השם שנבחר לספר הוא "על הספה" כשהמוטיב לדעתי הוא יותר עניין ההוגנות ו/או חוסר הוגנות שקיימת לאורך העלילה במרבית היבטיה. כשם מי שיש לו ידע בקולנוע וער לעובדה שאחרי שהוא בוחר בסביבת צילום הוא נאלץ לשנות בה כמה דברים ולשים הדגשים בשעה שהוא כותב עלילה בזכות כך מטיב לתאר אותה, גם ארווין הגדיל לעשות ביצירת דמויות גם בתיאור שלהם, מעבר לסופר רגיל ואומר גם במחשבותיהם וגם ברגשותיהם, הקורא כמו רואה אותם דרך קרני רנטגן ובכך כמו מבלי לשים לב מקבל את היכולת לקחת את העלילה ולתת לה הקבלה למציאות במקרים מסויימים.

אני לא יודע אם הצלחתי להעביר את המחשבה שלי (במיוחד) בפיסקה האחרונה, בכל אופן הספר מצליח לרתק ממש עד הסוף וכיאות לסופר שרוצה להשאיר את הספר שלו כחומר למחשבה הסוף של הספר נשאר פתוח.

* את הביקורת הפעם אני מבקש להקדיש לחברת האתר, נעמה38 ששמחתי להתוודע לטעמה הטוב בבחירת ספרים ולהיווכח פעם אחר פעם שיש לנו (אגב, במקרה לגמרי) טעם משותף בספרים.

במילה אחת -מאכזב. בשתי מילים - ציפיתי ליותר. ואיך אפשר היה שלא לצפות אחרי כשניטשה בכה המופלא? לקחתי אתי את הספר לטיסה לניו יורק, ואם היה לי ספר אחר, הייתי מפסיקה באמצע. אבל לא היה לי, אז המשכתי עד הסוף, וממש התאכזבתי, התחושה הייתה שהמחבר, פסיכולוג בעצמו מנסה להציג תזה משלו לגבי יחסי מטפל - מטופל, שזה בסדר גמור, אבל הרומן עצמו היה בפירוש לא מעניין, וחבל.

החלטתי לשאול את הספר הזה בעקבות 'כשניטשה בכה' המופתי, אבל הצטערתי לגלות שמלבד העובדה ששניהם קשורים לעולם הפסיכולוגיה, אין קשר בין הספרים.
הספר הוא למי שמתעניין מאוד בפסיכולוגיה, אבל מהפן הטיפולי. יותר נכון - למי שמתעניין בהלך הרוח ששורר בטיפול פסיכולוגי, כי זו לא ממש ספרות מקצועית.
יותר מדי טכניקה, פחות מדי עלילה, ובשורה התחתונה - הספר לא כ"כ מעניין. הכרחתי את עצמי לצלוח אותו כי קיוויתי שמשהו יקרה.

למי שמתכוון לקרוא את הספר רק בעקבות 'כשניטשה בכה' - פשוט אל. צפויה לכם אכזבה. השארו עם הטעם המתוק שביצירת המופת ההיא ואל תתפתו גם לספרו השני של יאלום.

הטיפולים - הלוואי עליי, אין להשיג כאלה
כמעט. למה? הקריאה הרבה פעמים מייגעת,
ונכנסת לפרטים בפוקר. לקראת הסוף מתפתח
סיפור מתח נחמד. חלק מהזמן נהנתי מהקריאה
וחלק לא. "כשניטשה בכה" הרבה יותר טוב
בעיני.

ספר מחכים ומעורר מחשבה

בפעם הראשונה (והאחרונה, לפחות עד היום) קניתי ספר בלי לעיין בו לפני כן.
ספרו הראשון, כשניטשה בכה כ"כ מצא חן בעיניי שכשראיתי על המדף ספר חדש שלו קניתי אותו מיד. קראתי את העמודים הראשונים בקושי, הוא צבר אבק במשך כחצי שנה, וזה זמן שיא עבורי, ספרים בד"כ לא צוברים אבק אצלי בבית, בסופו של דבר הכרחתי את עצמי לסיים אותו, זה לקח זמן רב, התאכזבתי קשות.
אהיה הוגנת ואציין שאולי פתחתי תקוות רבות מדי
בכל זאת, במילה אחת: אכזבה.

על מלכודת הכנות ונצחונה , על הדוגמתיות והגמישות