ביקורת ספרותית על השמים התכולים מאת גלזן צ'ינאג
ספר בסדר

---

אביב 1994 יצאתי לטיול שנמשך כמעט 3 שנים במזרח אסיה, שנה אחת ביליתי בסין, טיבט ומונגוליה. הייתי צעיר, נמרץ והרפתקני, סין נפתחה למטיילים מהמערב רק שנתיים או שלוש לפני שהגעתי ולכן הטיול בה היה מאוד מאתגר, מעט מלונות, הרבה מקומות שאסור להגיע אליהם ובעיקר אין סוף תשומת לב שאדם מהמערב מקבל כשהוא מסתובב ברחובות. המצב בטיבט היה אף מאתגר יותר, רשמית אסור היה להיכנס לשם, טיבט סופחה לסין והסינים הציפו אותה בסינים כדי להטמיע אותה ולנכס להם אותה. בזמנו היה פופולרי מאוד הטרק להר האוורסט, אבל מהצד של נפאל, שהייתה נוחה יותר למטייל, טרק של כשלשה שבועות עם הרבה מקומות להצטייד בדרך, מקומות ללון בהם, סך הכל טיול די נוח. מהצד הטיבטי המצב היה שונה לחלוטין, הטרק לאוורסט היה מאתגר מאוד, הרכב הוריד אותי באבן דרך מסויימת והנהג הצביע ואמר "תלך בכיוון הזה שלשה שבועות ותגיע לאוורסט", הקושי היה שלכל אורך הדרך היה רק מנזר אחד שהיה אפשר ללון ולהצטייד בו במזון, כך שאת המזון הייתי צריך לשאת על גופי. כדי לא להכביד במשקל קניתי ביסקוויטים מזינים של הצבא הסיני, שק של 2 קילו קמח צ'אמפה (שיבולת שועל טחונה) יחד עם מפה צבאית של האיזור ויצאתי לדרך. את השותף שלי למסע הכרתי בלאסה בירת טיבט מספר ימים קודם לכן, בחור סיני-אמריקאי שבא לטיול שורשים, הוא התלהב מהרעיון והצטרף אליי. התחלנו את המסע ולאחר שלשה ימים התעוררתי בבוקר והבחור נעלם, כשנפגשנו לאחר כחודש שוב בלאסה אמר שהיה לו קשה והוא החליט לנטוש מבלי לומר לי כדי לא להרוס לי את הטיול. המשכתי לבד באמצע שום מקום, במשך שבוע עברו ליידי פעמיים רכבי שטח שלקחו מטפסים מקצועיים לאוורסט בייס קאמפ וזהו. הטרק הזה היה חוויה שלא אשכח בחיי, אבל חוויה שיש בה הרבה חוסר אחריות של בחור צעיר והרפתקן, במבט לאחור היה די טפשי להמשיך לבד, אם היה קורה משהו הייתי נשאר לרגלי האוורסט.
חודש לאחר טיבט רציתי להיכנס למונגוליה, אבל לא רצו לתת לי ויזה, אז היה צורך שמישהו מתוך מונגוליה יזמין אותך כדי שתוכל לקבל ויזה וזה היה מאוד יקר. מה עושים? מאוד רציתי לראות את הערבה והגראסלנד המונגולים, הגעתי לאחד השווקים קרוב לגבול בפרובינציית אינר מונגוליה הסינית וקניתי פרד, תערובת בין סוס לחמור, חיה שהתבררה כעקשנית במיוחד. הצטיידתי במפה של הצבא הסיני, מצפן והופ אני רוכב לתוך מונגוליה, בדיעבד עוד שטות חסרת אחריות שהיום לא הייתי מעז לעשות. הסתובבתי בגראסלנד המונגולי שלשה שבועות, ירוק הדשא האין סופי והמרחבים היה מדהים. אחת לכמה ימים נתקלתי בנוודים שכולם אירחו אותי הכי טוב שהיה ברשותם. חוויה..
היום סין, טיבט ומונגוליה מאוד השתנו, במיוחד סין, יש הרבה מקומות שכנראה כלל לא אזהה אם אגיע אליהם עכשיו, אני שמח שהספקתי לחוות עולם מסורתי שנעלם כמעט לגמרי.

מה לכל זה ולספר? הספר הזה רחוק מלהיות יצירת מופת והוא אפילו לא ספרות טובה, אבל תאור החיים הנוודיים של משפחות נוודים מונגוליים הוא אותנטי ומסופר על ידי בן המקום. לא מכיר הרבה ספרים שנכתבו על ידי סופר שבא ממשפחת נוודים מונגולית וכותב על מונגוליה, בעצם זה הייחוד של הספר.
הסיפור הוא סיפור חניכה של ילד צעיר המסופר בגוף ראשון, הוא מספר על החיים של משפחה נוודית מונגולית, פרנסתם, היחסים בין בני המשפחה, הדאגה לבעלי החיים, הנופים הפראיים ומזג האוויר ההפכפך והקשה. נושא נוסף שהמחבר פותח בסיפור הוא התערבות התרבות המערבית שמחלחלת גם לאזורים הנידחים ביותר ומשפיעה על אורח חייהם, בדרך כלל לרעה. לדוגמא ילדים צעירים נלקחים מהמשפחה כדי ללמוד בבתי ספר בעיר ובכך המשפחה מאבדת כח עבודה ואת המרקם המשפחתי. הילד שמספר את הסיפור בוכה ללא הרף שלקחו ממנו את אחותו ואחיו בני השמונה והתשע ללמוד בעיר ואילו הוא נשאר לבד.
הקריאה מאוד מעניינת למי שמעוניין ללמוד קצת על מונגוליה שבין עידן המסורת והעידן המתפתח.

» ביקורות נוספות של משה
» ביקורות נוספות על השמים התכולים