ביקורת ספרותית על אני עפרך - ישראל בסיפורת יידיש הישראלית 1948 - 1967 מאת גלי דרוקר בר-עם

---

להורים שלי היה מכר, בישראל של שנות השמונים, שהיה שדרן של "קול ישראל" ביידיש. ופוטר. סיפור הפיטורין שלו הוא טיפה מצחיק, משום שהאיש היה קצת מוזר וקצת משוגע והרבה הולך על הקצה, אז מה שהוא היה עושה זה לומר בשידור את מה שתוכנן וצריך להאמר, ואז לסגור את המיקרופון, נניח כשהזמן לעבור לשיר או לפרסומת, ולהוסיף קללה. יידיש מלאה בקללות, כולן עשירות ויצירתיות ועסיסיות מאד, כך שהיה לו מאגר מאוד משמעותי להוציא ממנו. החגיגה נגמרה בדרך שבה חגיגות מהסוג הזה נגמרות בדרך כלל. יום אחד הוא סיים הצגה של איזה שיר במילים "ליבעלע יידן, קיש מיר טוחעס", לאמור "יהודים יקרים שקו לי בת^%&", ורק אז הסתבר שהוא שכח לסגור את המיקרופון, וזה שודר. הוא הושעה באותו יום ופוטר לא הרבה זמן אחר כך.

היום בדימוי הקולקטיבי של כולנו, היידיש שייכת לקהל מצומצם של דוברים שכולם חרדים לובשים שחור הולכים בפאות ארוכות ובמטפחות שחורות שמכסות על קרחת ומתגוררים במאה שערים. הדימוי הזה היום די משקף את המצב הנוכחי, אבל זה לא תמיד היה ככה. יידיש היתה שפה ששימשה גם חילוניים בחילוניות גמורה, באירופה ובארץ. לסיבה שזה לא המצב היום יש מספר סיבות, ובכללן תרומה לא קטנה של מדיניות ממשלת ישראל, אבל בעשורים הראשונים של המדינה ישראל היתה בירה של תרבות היידיש העולמית, תרבות שהתקיימה גם במרכזים יהודיים אחרים בניו יורק ובדרום אמריקה. על חלק מזה, על סיפורת יידיש שנכתבה בישראל, ועל הדרכים שבה המדינה הצעירה ישראל משתקפת בה כתבה גלי דרוקר בר-עם עבודת דוקטורט.

הספר הזה הוא עיבוד לקהל הרחב של עבודת הדוקטורט שלה, כמו שהרבה פעמים עושים אחרי שמפקידים את הדוקטורט לנצח בספריית האוניברסיטה. לקחתי אותו, כדרכי בקודש, מספריית הרחוב שליד הבית שלי כי חשבתי שיעניין את אמא שלי לקרוא אותו. אמא שלי, ילידת חיפה בקום המדינה, לא גדלה ביידיש. בבית דיברו איתה עברית, בבית הספר דיברו איתה עברית, אבל יידיש היתה שם תמיד באוויר. זו היתה "שפת הסודות" בבית ובשכונה, וזה למרות שגם ההורים שלה לא באמת גדלו ביידיש. סבתא שלי ילידת פולין, גרה בישראל מגיל 13, דיברה בארץ עברית וקצת ערבית (אמיתי) ויידיש רק עם ההורים שלה. סבא שלי שנולד בהונגריה ולמד בישיבה בצ'כיה בכלל לא ידע יידיש, ולמד אותה רק כשהתחתן, כך שאני לא יודעת כמה היא היתה בכלל טובה היידיש שלו. שניהם קראו עברית ודיברו עם הילדים בעברית, היידיש היתה שפת הסודות כדי שהילדים לא יבינו. מה שגרם לזה שהילדים - אמא שלי ואחים שלה, למדו יידיש כמובן. בשנות התשעים זה גם עזר לאמא שלי מאוד בתקשורת עם העולים מרוסיה שהגיעו לשכונה. היום אמא שלי נהנית בקבוצות פייסבוק שבהן אנשים (רובם ילידי הארץ) מנתחים ביטויים ביידיש בהנאה.

אבל קודם כל קראתי את הספר, ואני כאן כדי לדווח. התמונה על הכריכה מוזרה למדי. יש בו תמונת שער כניסה מוגף, ומאחורי הסורגים הנועלים את השער מצוי דגל ישראל. מלב המגן דוד שנמצא באמצע התמונה שרטט המעצב קו לבן שחותך את הסורגים, עובר על מעקה המדרגות המובילות לפתח ומגיע אל שם הכותבת. האם זו חרב סימבולית שנועצת המחברת בלב ליבו של האתוס הישראלי ציוני? נראה לי, כי לא הצלחתי לחשוב על אפשרות אחרת. בתוך הספר שלקחתי יש הקדשה בכתב יד בעט כתום
לפרופ' כלשהו "בתודה והערכה, גלי, ראשל"צ המופגזת 10.5.23". היתה הפגזה על ראשון לציון בחודש מאי ואני לא ידעתי? בכל מקרה לא לקח לפרופסור הנכבד או למי מבני משפחתו הרבה זמן לפני שהעבירו את הספר הזה, עם הקדשת המחברת, החוצה. אני במקומה הייתי נעלבת.

הספר הוא ספר עיון שכולל שני חלקים עיקריים. החלק הראשון לא תואם את הכותרת של הספר, ומדבר על מוסדות תרבות יידיש בישראל. הפרק הזה סוקר עיתונים, ספריות, הוצאות לאור ועוד, ואז מדבר על הדרך שבה גיבשו זיכרון וזהות לאומית בעיתונות יידיש בארץ. בחלק הזה מתארת המחברת איך הפכה תל אביב, העיר העברית הראשונה, להיות מרכז מטרופוליני של שפת היידיש בארץ. בין הדברים שמתוארים שם, מוחבא משהו בהערת שוליים ובעיני הוא חומר נפץ. העיתון "לעצעטע נייעס" ("חדשות אחרונות", ביידיש הע' היא אם קריאה המציינ את הצליל E) פעל בתחילה כשבועון תחת הקצבה מצומצמת של דפים, ואז כעיתון שיוצא שלוש פעמים בשבוע. העורך שלו, מרדכי צאנין", נקט מגוון מניפולציות כדי להוציא עיתון יומי ביידיש כי רשמית היה אסור לו. המניפולציות היו רכישה בשוק השחור של דפים עודפים מהעיתונים שיצאו בעברית ולא היתה להם הגבלה, במטרה שיעמידו אותו לדין ושהוא יאלץ את מדינת ישראל להודות רשמית באפליה נגד יידיש. מניפולציה נוספת היתה להוציא עיתון נוסף, גם הוא שלוש פעמים בשבוע, בימים שבהם לעצעטע נייעס לא יצא, וכדי שהקוראים יבינו שזה למעשה אותו עיתון בתחפושת לקשר בין העיתונים בעזרת סיפור בהמשכים שיצא לסירוגין בשני העיתונים יחד. זו פרקטיקה שנראית מאוד מוזרה היום, אבל היתה למעשה ידועה ונהוגה, הוציאו ככה עיתונים ביידיש בפולין, ואליעזר בן יהודה הוציא ככה עיתון (או עיתונים למעשה) בעברית תחת הגבלות החוק העותומני.

אין לדעת אם הגבלות אלה, על הקצבת דפים ועל הוצאת עיתון יומי, אכן היו קיימות. המחברת מספרת בהערת שוליים שהיא ניגשה לארכיון המדינה ונמסר לה שתיק בשם "מעמד היידיש בישראל" נמצא במעמד "סגור לצמיתות". לאחר פניות חוזרות נמסרו לה העתקים של טיוטות ומסמכים בכתב יד ללא תאריך וללא הוצאה רשמית. אז אולי היו הגבלות רשמיות על הוצאות ביידיש ואולי לא, אולי הן היו ספציפית נגד יידיש ואולי כוונו נגד כל שפה זרה שהיא, נכון לעכשיו אין לדעת.

הקהל של ספרות יידיש בישראל נקרא בספר "שארית הפליטה" - שורדי שואה שהגיעו למעמד פליטים באירופה והגיעו לישראל אחרי השואה ובעיקר עם הקמת המדינה והסרת ההגבלות על עלייה יהודית לארץ. היה להם קשה בארץ. לא כולם היו ציונים בהגדרה, רובם היו מעדיפים להישאר באירופה, ולכן האליטה הוותיקה האשכנזית בארץ התייחסה אליהם ברחמים מהולים בלעג. היידיש שיקפה פן נוסף במה שנקרא בזלזול "גלותיות", שימור מנהגים אירופיים, נימוס, העדפה לחיים אורבניים על פני השתלבות באתוס החקלאי, חולשה, רפיסות גוף, והכינוי הרע מכל "כצאן לטבח" כי כביכול מדובר באנשים שנכנעו לנאציזם ללא תנאי. גם העולים מארצות המזרח וצפון אפריקה לא ממש אהבו את אנשי שארית הפליטה וראו בהם חלק מהגווארדיה האשכנזית הקשורה למפלגת מפא"י השלטת. הדברים האלה משתקפים כמובן בספרות שנכתבה כאן, וזה נמצא בחלק השני.

== ההמשך ==
מה אנחנו יודעים על שארית הפליטה? מעבר לזה שמראש רובם לא רצו או לא היו יכולים לעלות לארץ ישראל ולכן היו באירופה בתקופת השואה. את המיתוס של "כצאן לטבח" הפריכו ברבות השנים, ולא רק בשל המאבק על גטו ורשה וחיפוש "גבורה", אלא גם בהבנה שהאשמת הקורבן היא דבר רע שמוריד מאחריות הפוגע. מיתוס נוסף שרד עד ימינו, והוא מיתוס "שתיקת הניצולים", לפיו ניצולי השואה הדחיקו את כל המוראות שעברו עליהם ולא דיברו עליהם בכלל, עד למשפט אייכמן שפרץ את הסכרים. ובכן, אומרת דרוקר בר-עם: זהו מיתוס. זה לא שהניצולים שתקו, הם דיברו. הם דיברו, וסיפרו, וכתבו במגוון דרכי כתיבה את חוויות השואה והזוועות שעברו עליהם. זה לא שלא היה מי שיכתוב, אלא האשם הוא בחברה הישראלית הוותיקה והיא זו שלא רצתה לשמוע. זה נמצא בחלק השני בספר - ספרות יידיש במילכוד אשת לוט. הפרק דן באתגרים של ספרות פוסט-שואה ביידיש ובדרכים לפתרונות.

הפרק האחרון בספר עוסק במרחבים, המקומות בהן מתרחשות עלילות בספרות היידיש וכיצד הן משקפות את ישראל הצעירה והנבנית בעיניים של כותב וקורא יידיש בשנים האלה. המרחבים המדוברים הם המקומות שבהם אנשי שארית הפליטה בחרו להתיישב - כפרים ערבים נטושים, העיר יפו, מעברות, שיכונים, קיבוץ (כלשהו) ותל אביב. כל אחד מהמקומות האלה נבחר לשמש כזירת התרחשות מסיבה פרקטית (אלה מקומות שקהל הקוראים גר בהם) ומסיבות נרטיביות ועלילתיות המשקפות את הדברים העוברים על הגיבורים. למעשה החלק הזה, כרבע מהספר, הוא מה שחשבתי עליו כשקראתי את כותרת המשנה "ישראל בסיפורת יידיש ישראלית". החלק הזה מלא מובאות מסיפורים ורומנים שאת רובם המוחלט אני לא מכירה, והטיפול בהם היה מעניין וגם גרם לי להסתקרן באשר לספרים עצמם.

ואסכם בדברי האיש: "זה באמת מעניין אותך?" והאמת היא שכן, זה באמת מעניין אותי. עם זאת אני לא חושב שיעניין את אמא שלי. אולי אני אחזיר את זה לספרית הרחוב באמת.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אני עפרך - ישראל בסיפורת יידיש הישראלית 1948 - 1967