טוב, אני אתחיל באמירת תודה לגלית שהנמיכה ציפיות.
כשאני חושבת על איך אני רוצה לדרג את זה, אני שואלת את עצמי: "האם הייתי יכולה להסתדר בלי קיומו של פרק הבונוס הזה?"
אז התשובה היא כן.
הפרק בונוס הזה מתאר סצנות שכבר קראנו עליהם, רק דרך נקודת המבט של ווס, וזה בול מילה במילה אותו דבר, רק שאנחנו נמצאים בתוך הראש של ווס.
זה היה יכול להיות נסבל, אם זה לא היה כתוב כל כך גרוע.
אני רק רציתי להרגיש קצת את הסיפור שוב, ומנקודת המבט של ווס - אולי להכיר אותו קצת.
אבל הסופרת לא ניסתה ליצור שום חיבור אל ווס, היא פשוט כתבה את המחשבות שלו והתיאורים שלו לדברים שכבר קראנו עליהם, והקצב היה כל כך מהיר ולא הרגשתי שיש שום תוכן אמיתי בין השורות שאני קוראת.
זה לא סתם שלקרוא את אותן הסצנות מהזווית של ווס היה משעמם כי כבר הכרתי אותן, זה לא העניין, זה פשוט היה גרוע.
אומנות הסיפור הקצר היא עולם שונה, יש לכתוב דברים קצרים כאלה בצורה אחרת, ללמוד להגיד המון במעט במילים, לגרום לנו להכיר את העולם דרך החוויה המתוארת ולא דרך רשימת עובדות.
אני מרגישה שיש כאן את החטא כתיבה האולי הכי מוכר, שאני באופן אישי לא יודעת להסביר אותו כמו שצריך - Show, don’t tell.
זאת פשוט טיוטה מחורבנת שלא נותנת את אותה התחושה שהספר נותן.
בעיניי, אין דרך לקרוא את זה ולא לחשוב שזה מאכזב.
זה היה עדיין נחמד איכשהו, אבל ווס הרגיש לי כל כך שונה כי הדרך שבה הסופרת בחרה לבטא את העולמו הפנימי הייתה כל כך זולה, כל כך בתוך הראש שלו בצורה שגורמת לסיפור לא לזרום, ואף דמות לא מצליחה להתבלט, אלו סתם מילים שחורות על עמוד לבן.
והכי נורא - לא הצלחתי להתרגש!
זה מה שקורה כשלא מצליחים ליצור חיבור לאווירה, לדמויות, לעולם - וסתם מתארים משהו, כמו שהסופרת בחרה להשתמש בווס כדרך להוסיף את הצד שלו לאותו סיפור, וזה העניין, הוא בן אדם אחר, הנקודת מבט שלו אמורה להרגיש אחרת.
כשגלית אמרה שהפרק בונוס סתמי, חשבתי שהדרך היחידה שבה הוא יכול לאכזב אותי, זה אם הוא לא יעמוד בציפייה היחידה שלי ממנו - לתת לי להרגיש את ווס.
והוא בהחלט איכזב במובן הזה, הדבר היחיד שראיתי זה מה ווס חושב על ליז, ומה הוא חושב על זה שהיא רוצה את מייקל.
לא הסברתי על מה הספר בביקורת הקודמת, אז אני ארחיב כאן.
ליז היא בחורה קצת חיה בסרט, וכשמייקל, אחד מחברי הילדות שלה, חוזר אל חיה, היא מחליטה שהם אמורים להיות ביחד משום מה, כי זה בדיוק מה שאימה המתה רוצה.
היא מוצאת את עצמה מבקשת את עזרתו של ווס, השכן ממול שרק הציק לה במשך השנים והיא כבר לא ממש מכירה, מלבד זה שהוא רב איתה על החנייה.
ווס מחליט מסכים לעזור לה, והוא כל כך מתוק וקליל.
הפרק בונוס מספר שוב את החלק של המסיבה, שאליה הם מגיעים ביחד כדי שווס יעזור לה להתקרב אל מייקל, כי הוא האיש קשר שלה אליו והיא ממש לא בחורה של מסיבות.
הפרק בונוס הזה היה כתוב בצורה שממש לא גירדה לי את הנקודה הנכונה במוח.
זה היה מציק, זה היה מאכזב, אני רק רציתי להישען ולצלול אל תוך הסיפור שוב לכמה דקות, וזה נכשל ביג טיים.
אז אני מניחה שאני חייבת לתת לזה כוכב אחד נכון?
בחיי שאני מרגישה יותר בכיוון של שניים, אבל אני לא רואה שיש לי משהו חיובי להגיד.
אני תוהה מה הייתי חושבת על זה אם הייתי קוראת את זה מבלי לקרוא את הספר, כי הוא מזכיר הרבה דברים שכבר ידעתי עליהם ודחוס המון מידע שמוציא אותי מהסיפור.
שנאתי שזה היה כתוב בלשון עבר, שנאתי שזה הרגיש כמו לקרוא יומן של איזה מתבגר, ושנאתי שזה לא ריגש אותי בשום צורה אלא עשה לי בלאגן בראש.
כל מה שהיא תיארה והעניקה פה בקשר לווס, זה איך הוא רואה את ליז, כאילו שזה כל מה שחשוב לגביו.
סורי, קראתי ספר שלם מהפרספקטיבה של ליז, אז לא הייתי זקוק לפרק בונוס שרק מתאר אותה דרך העיניים של ווס, ואת עד כמה ווס דלוק עליה.
ברצינות, אחרי שקראתי את זה, אני תוהה אם הסופרת בכלל יודעת לכתוב.
יש מצב שהפרק בונוס הזה חושף כמה היה צריך להשקיע בספר עצמו, ושמה שהיא הצליחה לעשות בו עבר הרבה גלגולים עד שהוא נהיה טוב.
בחיי, היא עשתה לי חשק לכתוב סיפור קצר כאילו שאני יכולה לתקן את הכתיבה הגרועה שלה דרך כתיבה משל עצמי, וואט דה פאק.
בחיי יש לי כאב ראש, ובכל זאת אני אצטט חלק מהפרק בונוס הזה, כי למה לא.
שורה תחתונה, נראה לי שאני דמיינתי את ווס וחוויתי אותו מאוד שונה מאיך שהסופרת החליטה שהוא והראתה בפרק הזה, ואהבתי את הפרספקטיבה של עצמי יותר.
אבל אולי קוראות אחרות, לא יראו הבדל ענק בין איך שהן דמיינו את ווס בספר, לבין איך שהוא בפרק בונוס הזה.
_
המראה שלה בבגדים שלי - היא לובשת את הבגדים שלי, מה לעזאזל קורה ביקום - גרם למשהו בתוכי לבעור. זאת היתה תגובה ניאנדרתלית שלא הייתי בהכרח גאה בה, אבל באותו הרגע רציתי להפיל לרגליה כל פריט לבוש שהיה ברשותי ולהתחנן בפניה שתלבש אותם עד סוף חייה.
רק - שאלוהים יעזור לי - זה הלך והחמיר. כי הטרנינג שלי (שלי) היה ענק עליה, כל כך רחב, שלמרות שהיא גלגלה אותו במותניים, הוא נתלה נמוך וגילה את הפּופיק שלה ואת מה שנראה כקעקוע של פרח קטן על המותן שלה.
של חרצית.
חרצית.
אני מת. חרצית.
היתה לי סחרחורת - היתה לי סחרחורת מזוינת?! רציתי שמישהו יפתח חלון או משהו כי לא הצלחתי לנשום. איך יש לה קעקוע? לליז יש קעקוע על המותן. לליז היה קעקוע על המותן ולא היה לי מושג איך אי־פעם אשכנע את המוח שלי להמשיך הלאה ולחשוב על משהו אחר.
חרצית.
פאק.
(אומרים שאם אין לך משהו חיובי להגיד עדיף שתשתוק. אז עבורי זה אחד מהרגעים האלה.)
•
•
•
•
