אזהרת טריגר של רצח עם וטבח. וסקירה ארוכה מאוד.
רואנדה מסקרנת אותי כבר הרבה שנים בגלל שלוש סיבות עיקריות :
1. ידעתי שהייתה שם מלחמת אזרחים אכזרית ( זו לא הגדרה נכונה אבל זה מה שידעתי ) וששכנים קמו ורצחו את שכניהם וחבריהם. רציתי להבין איך דבר כזה יכול לקרות פתאום.
2. ידעתי שהיתה איזו מעורבות צרפתית\ בלגית והיה מקרה אחד לפחות שבו הכוחות האירופיים עמדו מנגד ונתנו לטבח לקרות.
3. מכתבות וקטעי טלוויזיה מהשנים האחרונות הבנתי שהיום יש שם שלום ורוצחים חיים בשכנות למשפחות נרצחים. חלק מהכתבות ציינו שזו המדינה הבטוחה באפריקה. רציתי להבין איך עוברים מטבח הנוראי לשלום שהמדינה שורה בו היום.
הסיבות הללו והשם המסקרן גרמו לי להוסיף אותו לרשימת ההשמעה שלי הרבה לפני ה7.10, אבל כיוון שאיני חובב ספרי עיון וכיוון שהסופר הוא אמריקאי ולא ראוואנדי כך שאינו נכלל במסע העולמי שלי ,וגם כי זה ספר על רצח עם... דחיתי את ההקשבה לו.
רצח העם ברואנדה שהתחרחש ב1994 אינו קשור ל7.10, אבל אני חושב שלכול ישראלי הכל קשור ל7.10 מאז ה7.10 . כמו שרכבת או צפירת הקטר קשורים אצלנו לשואה כך גם חלקים רבים ממה שמתואר בספר מעוררים הקשרים ל. 7.10
שמעתי את הספר אחרי טבח 7.10 כי משהו בי נאטם מאותו יום ואפשר לי לגעת בנושא כל כך מחריד, אבל עדיין הפתיחה שלו הייתה אגרוף בבטן.
הספר נכתב ומסתיים ב1998 בזמן שהמלחמה ברואנדה עדיין התחוללה. אין בו תשובה לנקודה השלישית. הוא מסתיים בייאוש. סוג של. יש בו ניצנים של מה שיבוא אבל הם עוד לא עובדים. אני אפרט בהמשך.
פיליפ גורביץ הוא עיתונאי אמריקאי דור שני לשואה שמגיע לרואנדה אחרי רצח העם הנוראי שהתרחש שם ב1994. במשך שלוש שנים הוא מבקר ברואנדה מספר פעמים ומתעד את המתרחש בה ואת מצבה אחרי הטבח. גורביץ הוא עיתונאי לבן אמריקאי במדינה אפריקאית שעדיין במצב מלחמה. הוא מודע לכך שהוא לא תמיד מקבל את האמת ויש דברים שלא משנה כמה ינסה להבין הוא אינו יכול כי אינו בן המקום. במודעות הזו ובפרספקטיבה הזאת הזאת נכתב הספר . יש לו את היתרון של טריות האירועים ואת החסרון של הסתכלות מרוחקת של זמן ומקום.
קשה לי לשפוט טיב של ספר עיון . היו מקומות שהרגשתי שהוא נכנס לפינות והיו מקומות שהרגשתי שהוא פורש תמונה ממעוף הציפור. הספר מתאר בעיקר תמונה מעיני השבט הנטבח אם כי גורביץ ניסה לנביא עדיוית אחרות, אבל אם נהיה כנים ובלשון עדינה : לא תמיד צריך לאזן ביחוד כשנמצאים כל כך קרוב לאירוע כל כך נחרץ.
כדי להכין את הקוראים למה שאמור לבוא, הספר נפתח שנה לאחר הטבח בתיאור של כנסיה מבודדת שגופות הנטבחים הושארו בה כמו שהם כאנדרטת זכרון וכדי שהעולם יראה מה קרה שם. לעולם לא היה אכפת.
לפי גורביץ( כל טעויות במידע שלי הן ) ,מאז המאה ה13 בערך, חיו ברואנדה שני שבטים ההוטו והטוטסי ( ועוד בערך אחוז אחד של שבט שהיה המקורי ) . שבט ההוטו היה שבט עובד אדמה והוא גם היה השבט בעל הרוב המכריע בתוואי של רואנדה . שבט הטוטסי היו בעלי מקנה ולפיכך "עשירים" יותר . קין והבל. השבטים היו מעורבבים בינהם מבחינת אזורי מחייה והיו גם נישואים מעורבים. הוטו יכל להפוך לטוטסי בתנאים מסויימים ( להיות בעלי מקנה ).
רוואנדה בהיותי מובלעת מוקפת גבעות חמקה ברובה מסוחרי העבדים . בסוף המאה ה19 עברה להיות רואנדה תחת שליטה גרמנית. הגרמנים, מושפעים מהשיח הגזעי שהיה אז באירופה וכולנו יודעים לאן הוא הגיע, יצרו אבחנה בין ההוטו לטוטסי. הטוטסי , לפי הספר , היו גבוהים יותר , יפים יותר ובהירים יותר מההוטו הנמוכים יותר ובעלי האף הפחוס. הבלגים ששלטו באזור אחרי מלחמת העולם הראשונה לקחו את ההפרדה לדרגה אחרת. הם הביאו רופאים שקבעו מדדים גופנים להבדל בין השבטים, הם הנפיקו תעודות זהות בהן צויין הלאום : טוטסי או הוטו . הבלגים העדיפו את הטוטסים על ההוטו והעצימו את הבדלי המעמדות בין השבטים. במכרות ובמטעים הונהגה עבודת פרך והטוטסי היו אחראיים על ההוטו הפועלים הפשוטים. השנאה בין השבטים התעצמה.
לאחר מלחמת העולם השניה כאשר הטוטסי, המיעוט השולט, דחף לקבלת עצמאות החליפו הבלגים את הפייבוריטים שלהם והחלו לקדם את ההוטו.
כאשר רואנדה קיבלה עצמאות ב1961 שלטו כבר ההוטו במדינה. הם הוציאו את תיסכולם על הגיכוי של הטוטסי במספר מעשי טבח מעודדים על ידי השלטון. מאות אלפים של טוטסים ברחו מהמדינה וכוחות גרילה שלהם שהתאמנו במדינות השכנות נקראו מקקים.
מי שנשאר במדינה חי כל הזמן תחת איום של טבח.
באפריל 1994 הופל מטוסו של הרודן ששלט ברוואנדה בעשרים השנים האחרונות. העיתונות והתקשורת היו מגוייסים אז במלואם לשלטון
לא ידוע מי הפיל את המטוס אבל זה נתן את האות להוטו ובראשם אירגון הוטו פאוור לפתוח במסע רצח נגד הטוטסי.
במשך 100 ימים נרצחו 800000 טוטסים, נשים גברים וילדים ואיתם כל מי שנחשב משתף פעולה גם אם היה משבט הוטו. שכנים קמו על שכניהם , רופאים ואנשי דת השתתפו בטבח, תחנות הרדיו דיווחו איפה מתחבאים טוטסים ומי משתף פעולה.
גורביץ מתאר את הטבח דרך מספר סיפורים אישיים ובתיאור כללי של מקומות מרכזיים של הטבח. הוא מתעכב על הסיפור המופלא של מלון ראוונדה שנעשה עליו סרט ומתאר את ניסיונותיו לראיין איש דת בכיר שהיה אחראי למעשי טבח רבים וברח לארצות הברית ושם קיבל הגנה.
השם של הספר לקוח ממכתב ששלחו 7 כמרים מבית חולים בו שהו מעל למאתיים פצועים משבו הטוטסי ומשפחותיהם. ההגנה על בית החולים הופסקה ונודע להם שלמחרת יגיעו הטובחים. הם כתבו לאיש דת בכיר על מצבם וביקשו עזרה. הוא הודיע להם שאינו יכול לעזור להם ושעליהם להכין את משפחותיהם למוות. זו הגרסה שלו. הגרסה הנגדית טוענת שהוא ארגן את הטבח בבית החולים.
רואנדה היא ברובה נוצרית קתולית. מצד שני השבטים. גורביץ מספר איך בעיר אחת באו ראשי קהילת הטוטסי להתייעץ עם ראש העיר מה לעשות כשמקרי הטבח החלו להגיע לאזור. הוא יעץ להם להתכנס בכנסיה ואז הוביל את הטבח בהם.
נכנסתי מעט יותר מדי לפרטים המסופרים בספר . מי שרוצה לקרוא על רואנדה יכול לקרוא את הספר או לחפש עליה חומר במרשתת. ( ויקיפדיה היא מקום טוב להתחיל ), אבל אני כן רוצה להתמקד בעוד שלוש 3 נקודות.
לפי הספר, העולם ידע על המתרחש ברואנדה והעולם לא התערב. גורביץ מזכיר מנהיגים ופוליטיקאים כמו נלסון מנדלה , מרגרט אולבריית וקופי ענן ואחרים בהפניית גב . המדינה שכן הגיבה צבאית לטבח היתה צרפת שפלשה לרואנדה, אבל צרפת ( לכאורה ולפי הספר ) הייתה בצד של ההוטו וגורביץ מספר על ניצולים מהטבח שרוכזו באזור הכבוש ונמצאו למחרת מתים לכאורה בידי הוטו בזמן שהצרפתים לא הביטו. בספר מתוארים סדרה של אינטרסים צרפתיים ברואנדה שאני מודה לא הצלחתי בדיוק להבין אבל גורביץ מתאר שגם בתור הטבח צרפת עדיין סירבה להכיר בו.
המנהיג היחיד שגורביץ נותן לו סוג של קרדיט ( או יותר נכון תיקון ) הוא ביל קלינטון שנחת ברואנדה לרגע בזמן שמלחת האזרחים עדיין רעמה והכיר בטבח.
בסוף 100 הימים כאשר מליציות ההוטו פאוור הובסו הייתה בריחה המונית של הוטו אל המדינות השכנות והוקמו שם מחנות פליטים גדולים שתוחזקו , על פי גורביץ, על יד אותן מליציות רצחניות שביצעו את הטבח. למחנות הפליטים העולם שם לב. אירגוני סיוע נשלחו לשם וגם מזון ותרופות. העולם והתקשורת העולמית תיעדו את המחנות כאילו הטוטסי היו אלו שטבחו בהוטו. גורביץ מתאר איך מתוך אותם מחנות ובהגנת אירגוני הסיוע יצאו מתקפות של הוטו לתוך רואנדה והמשיכו מקרי הרצח. מחנות הפליטים הם נושא מורכב בספר. רואנדה המשתקמת הייתה חייבת לטפל בהם . חלק רחב בספר נוגע להם ולמערכת היחסים עם המדינות השכנות בעיקר ברונדי וזאיר ( שהפכה לקונגו ) . זה אחד הנקודות בספר בהם גורביץ מנסה להציג תמונה כללית וניאטרלית. הוא מצליח יפה להסביר את ארגוני הכוחות וההשפעות, אבל מתקשה לשמור באמת על ניאטרליות. פה הרגשתי שכן יש קשר אלינו ולמחנות הפליטים באזורנו .
העתיד של רואנדה.
כאמור אחת הסיבות שהגעתי לקרוא על רואנדה הייתה להבין איך המדינה עברה מטבח נוראי למדינה שלווה. מלחמת האזרחים בראוונדה הסתיימה ב2003 אחרי לחימה שגלשה גם לקונגו( זאיר ).
הספר מסתיים 1998 כאשר רואנדה פולשת לזאיר כדי להדוף כוחות של הוטו פאוור ועדיין יש רציחות במדינה משני הצדדים.
גורביץ מראיין הרבה לקראת סוף הספר את פול קגאמה מי שמשנת 2000 יהפוך להיות הנשיא של רואנדה עד היום. קאגמה מפרט את ההחלטות האמיצות\משוגעות והמאוד קשות שהשלטון בהתהוות לקח כדי להפוך את ראוונדה למה שהיא עכשיו. אני לא אפרט אותם פה כי קצרה היריעה וכדי שלא אחטא מדי בזכרון אבל באחת הכתבות מהעשור האחרון שראיתי ( אני חושב של איתי אנגל ) מספרת אישה שהיא מזמינה לחתונת משפחתה את כל הכפר כולל האיש שרצח במו ידיו חלק ממשפחתה.
בראייה לאחור הראיונות על פול קאגמה הם גם חלק מהאשמות שיש כלפי גורביץ בהטייה. קגאמה מוגדר שאיש נערץ בראוונדה שהביא תיקון אבל ביננו אך אחד לא נשאר בשלטון 24 שנים כי הוא דמוקרט אמיתי.
בסופו של דבר, גורביץ נותן תמונה רחבה לרצח העם ברואנדה ומשרטט קו ישר מהקולניאליזם לטבח וממפה יפה את מאזן הכוחות בעולם ובהקמתה מחדש של רואנדה. אני אחפש עוד ספרים על רואנדה בעתיד. גם כאלו שעוסקים בראייה האישית וגם כאלו שבאים בראייה לאחור. בשאיפה שהבאים יהיו פרוזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
