ביקורת ספרותית על דייגו היקר מאת אלנה פונייטובסקה
ספר מעולה

---

"שתי תאונות עברתי בחיי: התאונה עם האוטובוס ודייגו. התאונה עם האוטובוס, לא הייתה התאונה הקשה מבין השתיים". הציטוט הזה שייך לציירת המקסיקנית פרידה קאלו. ספרה הנפלא של אלנה פונייטובסקה – דייגו היקר, עוסק בתאונה הקשה יותר, הצייר דייגו ריברה.

פרט לכשרונו של דייגו ריברה כצייר, היה לו כשרון גדול נוסף: הוא היה רודף שמלות אובססיבי וידע נשים רבות בחייו. לחלק מהן הוא גם נישא פורמלית כאשר לפרידה קאלו הוא נישא פעמיים. פונייטובסקה עוסקת בספרה בשתיים מתוך נשותיו הרבות של ריברה.

אך בואו נתחיל את הסיפור בהתחלה.

ברטרם וולף שהיה הביוגרף של דייגו ריברה, עבר יום אחד על ערמת מכתבים של ריברה. בין כל הניירת שהיתה בידיו הוא מצא צרור מכתבים שנשלח אליו על ידי אנג'לינה בלוף (Angelina Beloff) והחליט לכלול אותם בביוגרפיה אותה כתב ואליה עוד אשוב.

מי היתה אנג'לינה?

אנג'לינה בלוף (1879-1969) הייתה רוסיה מסנט פטרבורג ולאחר שלמדה שם באקדמיה לאומנויות, היא עברה בעידוד מוריה לצרפת. בפריס באותה עת היה ריכוז גדול שאמנים ושם הם חשבו היא תוכל ללמוד ולהתקדם טוב יותר. בעיר האורות היא עבדה בין היתר בסטודיו של אנרי מאטיס. בזמן שהותה בפריס היא הכירה את דייגו ריברה שבאותה עת חי שם גם הוא. ריברה שבאותן שנים לא היה עדין פיגורה מוכרת, חיזר אחריה בלהט ולאחר שנענתה לחיזוריו, נשא אותה לאישה. חייהם המשותפים בפריס לא היו קלים. היו אלו השנים של מלחמת העולם הראשונה ובני הזוג נאלצו להתמודד עם קשיים כלכליים חמורים. כך למשל לא היה באפשרותם לרכוש פחם להסקה והם נאלצו למסור את בנם התינוק לטיפולה של משפחה אחרת כדי שיזכה להנות מחימום בימי החורף הקרים. אלא שגם זה לא הועיל והתינוק הלך לעולמו בהיותו בן 14 חודשים בלבד.
בשנת 1921 לאחר המהפכה המקסיקנית, מחליט דייגו ריברה לעזוב את צרפת ולשוב למקסיקו. מכיוון שאין לבני הזוג את האמצעים לממן גם את נסיעתה של אנג'לינה, היא נשארת מאחור וכך הגיעו 12 שנות חייהם המשותפים אל סיומם: דייגו לא ישוב יותר אליה יותר. במקסיקו הוא מכיר אישה אחרת, נישא לה אך שולח מדי פעם כסף לאשתו הראשונה. בתחילה היה הכסף מלווה במכתב כלשהו אלא שעם הזמן, גם זה הלך ודעך. אנג'לינה נותרת לבדה ומתמודדת עם שני האובדנים הקשים של חייה: הילד ודייגו.

למרות קצב המכתבים הדועך ממקסיקו לפריס, אנג'לינה בלוף כותבת בכל זאת לדייגו. היא כותבת לו מכתבים מלאי אהבה המתארים את ייסוריה, את מכאוביה ואת קשייה ללא הגבר שכל כך אהבה. מכתבים אלו מתפרסמים כאמור בביוגרפיה של דייגו ריברה, בספר שנקרא
The Fabulous Life of Diego Rivera

את הספר הזה קוראת אלנה פונייטובסקה בשנת 1963 והמכתבים האלו מאוד נוגעים לליבה. כדרכם של סופרים היא מחליטה לערבב עובדות ובדיה ולכתוב את המכתבים מחדש. מכתבים אלו, חושפים טפח מחייה של האישה שננטשה מאחור, את כמיהתה לאהבה וכן גם את תשוקתה העזה לאמנות ולציור. הכתבים האלו נכתבים על פני פרק זמן של 9 חודשים וכנראה יש בזה סמליות מסוימת כי הרי זהו בדיוק פרק זמן של הריון ולידה. מתוך ענין שלאחר קריאת הספר למדתי כי אנג'לינה בלוף הצליחה לקום מהתחתית אליה הגיעה עם נטישתו של ריברה ואנו יכולים לזהות את תחילת התהליך אותו היא עוברת כבר במכתביה האחרונים.

בהמשך חייה כשהיא בת 53, עברה גם אנג'לינה בלוף למקסיקו וחיה שם 37 שנים עד יום מותה. יחסיה עם דייגו ריברה, לא חודשו מעולם.

בנובלה השנייה בספר נשמע קולה של אשתו הידועה יותר של ריברה, פרידה קאלו כמובן. כאן כמובן הסיפור כבר שונה לגמרי אך גם חייה שלה היו מלווים כידוע בקשיים רבים, החל מהמחלה ממנה סבלה בילדותה, התאונה, הניתוחים הרבים, ההפלות וכמובן חייה עם הצייר הידוע. למרות הסבל הרבה שהיה מנת חלקה, גם לה תמיד היה משה לחיות עבורו וכך היא אמרה: "יש לי משהו לחיות בשבילו, והמשהו הזה הוא הציור. זה נכון, הציור היה נוגד הרעל שלי, התרופה האמיתית היחידה. הציור עשה את חיי שלמים."

הסיפור מרתק, הכתיבה של אלנה פונייטובסקה שוטפת וגם התרגום של מיכל שלו מצוין. זהו ספרון קטן של קצת יותר ממאה עמודים אך מכיל בתוכו המון תוכן.
אני ממליץ מאוד לכל מי שהנושאים האלו קרובים לליבו וכמובן לכל מי שאוהב ספרות טובה.

עוד משהו קטן לסיום: הדברים אותם כותבת אנג'לינה בלוף לדייגו ריברה, הם על סף ההתרפסות ממש ואף עוברים את הסף הזה. מכיוון שלא קראתי את הביוגרפיה שכתב ברטרם וולף, אין לי מושג האם התרפסות זו שייכת לחלק של העובדות או לחלק הבדיה אותו כתבה פונייטובסקה. מענין לברר.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על דייגו היקר