"מחיצת דמים ואלם ויגון ובדידות" מפרידה בין פליטי השואה שהגיעו לארץ ישראל ובין ילידי הארץ- הצברים השזופים, הנועזים והחביבים. שורדי מחנות ההשמדה הגיעו לארץ ישראל- מקום שבו דמותו של היהודי בכלל ושל הילד היהודי בפרט היתה כבר קבועה, נוקשה, וחסרת פשרות: ישראלית, צברית, ראש מורם, וקרבין ביד..

"אחד משלנו" ריגש אותי בגלל הרצון הפשוט שבו- לרפא מישהו ע"י אהבה, ואני מורידה את הכובע בפני ימימה טשרנוביץ שהיתה הראשונה שהביאה אל ספרות הילדים את הנושא הכאוב הזה. ומצד שני... אני מתפלצת !! עד כמה המיתוס הצברי שצמח לנו כאן היה נוקשה, ומרוצה מעצמו, וחסר אינטליגנציה רגשית אמיתית. שכח, תהיה אחד כמונו..רק כך תהיה "אחד משלנו"..
רשימה על הספר "אחד משלנו" מתפרסמת בבלוג שלי "אן מאבונלי מגיעה לשיך אברק" http://blog.tapuz.co.il/girlkido

לא זכור לי אם קראתי אותו בילדותי, אבל קראתי עכשיו ונהניתי מאוד. כיף לקרוא קצת על החיים של ילדים לפני קום המדינה ולפני עידן הפלאפונים והמחשבים (לא שיש לי משהו נגד פלאפונים ומחשבים). על הספר כתוב כי הוא "ערוך מחדש" ובפנים מוסבר כי "הותאם לשפת הילדים של היום", אבל נראה לי שגם העריכה מחדש נעשתה אי שם בשנות השמונים, ובכל אופן עדיין התחושה היא של מכונת זמן שלקחה אותנו 60 שנה אחורה. מומלץ מאוד, גם לילדים וגם לילדים שבגרו.

ספר נחמד קראתי בילדותיחבורת ילדים פותרת תעלומה, מסוג הספרים שגורמים לילדים המתחילים לקרוא לאהוב את הנושא.

בזבוז זמן