ביקורת ספרותית על מסעי המלחמה בארץ ישראל (מחודש) - המבצעים במצרים ובארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה מאת א"פ ויול
ספר בסדר

---

לספר "מסעי המלחמה בארץ ישראל" מאת גנרל ארצ׳יבלד פ. ויול (הוצאת ספרים אריאל ומערכות, 2007) הגעתי בגלל המלחמה האחרונה בעזה. ויול, שבמלחמת העולם הראשונה לחם תחילה כקצין חי"ר ולאחר שנפצע מונה לעוזרו של מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, הגנרל אדמונד אלנבי, הוציא מתחת ידו ספר היסטוריה על לחימת הבריטים באזור במלחמת העולם הראשונה. 

ויול כתב על קרב עזה הראשון (26 במרץ 1917) כי "ביצועה המהיר של התקפת רגלים בשטח בלתי־ידוע משמש מבחן עילאי לרמת האימונים של המנגנון הפיקודי והגייסות כאחד" (עמוד 66). לצופה מהצד, כתב, היא נראית לא פעם "כאטית לאין שיעור. ואמנם מחייבת היא הגשמת תהליכים רבים – סיורי המפקדים, עיבוד התכנית והוצאת פקודות מפורטות, טיווח התותחים, חלוקת אמצעי הקשר הפנימי, העזרה הרפואית וכן הלאה; ותהליכים אלה חוזרים ונשנים בכל יחידה נמוכה יותר. אין מפקד, ויהא מחונן במזג הלוהט והנמרץ ביותר, שיוכל לודא את מהירות הביצוע, אלא אם כן יהיו קציני מטהו וקציני המטות של היחידות הסרות לפיקודו בעלי־נסיון במידה מספקת" (עמוד 67). 

במהלך הקרב, "כיבוש רכס עלי־מונתאר על ידי הדיביזיה ה־53 ובריגדה 161 של הדיביזיה ה־54 ראוי לעמוד בשורה אחת עם מעלליו הקלסיים של חיל־הרגלים הבריטי. הגישה היתה על פני שטח חשוף ולנוכח אויב שהתחפר והתבצר במוצבים חזקים, עם מכונות־יריה רבות וארטילריה רבת־עצמה. כל יתרונות התצפית וההעלמה עמדו לצד האויב. מספר התותחים שסייעו להתקפה היה קטן והרכס הצר עליו נמצאה עמדתו העיקרית של האויב היווה מטרה קשה; את חפירות האויב קשה היה לגלות. השלב האחרון של ההסתערות היה לחימה עיורת במעלה הגבעה, דרך גדרות צבא ולנוכח קני מכונות־יריה ורובאים סמויים מן העין. שמש מזרחית אכזרית קפחה על ראשי האנשים, שכבר הלכו מרחק רב בטרם נתפרסו להתקפה. לא היו צל כלשהו ולא מים. על אף כל אלה הוסיפו ארבע הבריגדות הללו להתקדם בשקט ובהתמדה על אותו מישור מגולה, במעלה אותו רכס תלול ודרך אותו סבך של גדרות צבר – עד אשר אויב, שבכושר לחימתו וקשי־ערפו בהגנה מכירים הכל, נרתע מפניהם והפקיר עמדותיו. כל תחבולנות לא היתה אפשרית בהסתערות זו. הצלחתה היתה נצחונה של הנהגת מחלקה שקולה ומנוסה, ואומץ־לב ישיר וממושמע. מן הראוי לזכור פעולה זו שעה שמתפתים להאמין, כי חיל־הרגלים דהיום הנו חדל־אונים כנגד עמדה מוכנה מראש, אלא אם כן יוסע בטנקים ויסתייע בריכוז מכריע של ארטילריה" (עמוד 71).

אולם, בסופו של דבר בגלל מחסור במים וליקויים בתיאום בין הכוחות נסוגו הבריטים למרות שהיה בכוחם לכבוש אז את עזה. בהמשך לחמו הבריטים, עליהם פיקד הגנרל ארצ'יבלד מאריי בקרב נוסף בעזה ונכשלו. או אז הוחלט להחליף את מאריי בגנרל אדמונד אלנבי, קצין פרשים. אלנבי,"מפקד הארמיה השלישית בצרפת, אשר זה מקרוב נחל נצחון בולט ליד אראס" (עמוד 80). אלנבי נכנס לתפקידו עם אנרגיות חדשות והבנה אחרת את המצב. ויול ציין כי החלטתו לקרב את מפקדתו לחזית, “ונוכחותו המתמדת של גנרל אלנבי בחזית, השפיעו השפעה מרובה על רוח הצבא. אישיותו המלהיבה ובואם של גייסות וציוד חדשים, שהעידו על הרצינו בה התיחסו למאמץ החדש, הניסו במהרה את הרוח הרעה ששדפה את הצבא עקב הכשלונות הקודמים" (עמוד 91). 

בקרב עזה השלישי, שלמעשה היה בעיקרו כיבוש באר שבע, שהחל ב־31 באוקטובר 1917, ביצע הכוח הבריטי הטעייה מחוכמת ותקף במפתיע את באר שבע ורק לאחר מכן, ומכיוון התקפה אחר, את רצועת עזה. היעד הראשון היה גבעת המטריה. "היא הותקפה בהצלחה על־ידי בטליון "הרובאים הסקוטים" ה־7 של הבריגדה ה־156, אשר בשעה 23.30 השיגה את כל המטרות שהוצבו לפניה" (עמוד 113). בשלב השני, "ב־03.00 נערכה, בחיפוי הרעשה עזה במשך עשר דקות, ההתקפה העיקרית, שהוכתרה בהצלחה מלאה כמעט. ששה טנקים נתנו סיוע חשוב על אף החול, שלא אפשר להם לתמרן הרבה. ב־06.30 נלכדה המטרה המרוחקת ביותר –שיך חסן" (עמוד 113). ויול ציין כי "ההתקפה תוכננה בכשרון רב, הוצאה אל הפועל בגבורה ומילאה את תכליתה ברתקה את חיל־המצב של עזה ובאלצה את האויב להחיש לו תגבורת. כיבוש שיך חסן איגף את כמעט את כל מערך הביצורים של העיירה ואיים בצורה רצינית על העמדה התורכית. אבידות האויב בעת ההרעשה וההתקפה היו כבדות ביותר והכריחוהו להוסיף מעתודתו דיביזיה לחיל־המצב של עזה" (עמוד 113). 

ויול הוציא מתחת ידו ספר מעניין ורלוונטי, גם אם הוא ח מביקורת בכל האמור למהלכיו של מפקד, הגנרל אלנבי, שאותו העריץ (לא בלי צדק, אלנבי היה מצביא מוכשר מאוד). בסיום ספרו קבע המחבר "שמטרתה העיקרית של המחשבה הצבאית בזמן הזה חייבת להיות רכישתו מחדש של כושר התנועה והתימרון, שאבד בפעולות העיקריות של המלחמה האחרונה באירופה המערבית" (עמוד 205). עוד עמד על חשיבות האימונים, גם תוך כדי המלחמה. בניגוד למצב בחזית אירופה, בארץ ישראל הצליח הצבא הבריטי לאמן את כוחותיו בין הקרבות. "מכאן מובן כיצד יכול היה חיל־הרגלים בהזדמנויות רבות להסתער ולכבוש עמדות מבוצרות מאד, ללא משקל רב של ארטילריה מאחוריו ובלי עזרת טנקים" (עמוד 212). לטענתו, האימונים, "המקנים את כושר התימרון, ישיבו לחיל־הרגלים את כוחו התוקפני בשדה הקרב –שלפי סברת רבים אבד לו בצרפת" (עמוד 212). מסקנות אלו נכונות מאוד ותקפותן הוכחה גם במלחמה הנוכחית.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מסעי המלחמה בארץ ישראל (מחודש) - המבצעים במצרים ובארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה