הבת שלי קנתה את החדש של יואב בלום. כן, זה סופר שכבר מיצב את עצמו ככזה שמכירים ויודעים, שהספרים שלו בעלי גוון ואישיות ייחודיים. כל זה קרה בעיקר בעקבות ספר הביכורים "מצרפי המקרים", אבל גם בשל שלושת הספרים הבאים. את "מצרפי המקרים", שעסק, ובכן, בצירופי מקרים בעולם ומה גורם אותם, קראתי והתלהבתי. כל כך התלהבתי שלא כתבתי עליו סקירה כאן באתר. סתם, אני לא יודעת למה לא יצא לי לכתוב סקירה, אבל הספר היה בהחלט חמוד, מרענן, מקורי ומעורר מחשבה, וכתוב היטב. עכשיו הוא נחת לי שוב בבית ואולי זו הזדמנות לכתוב סקירה מאוחרת. הספר השני של יואב בלום נקרא "המדריך לימים הקרובים" ועסק בדרך שבה אנשים חווים או אוגרים חוויות. הוא היה ספר טוב, אם כי נטה לסגירה מהירה מדי ועגולה מדי לקראת הסוף. "הקבוע היחידי" סיפר על עולם שבו אנשים יכולים לעבור בין גופים שונים בעזרת המצאה שנקראת צמיד התחלפות, הרביעי נקרא "מה שאחרים חושבים בי" והגיבור שלו היה קורא מחשבות. השניים האלה היו פחות טובים לטעמי, ומגיעים בסוף לכל מיני טריקים וגימיקים שאומרים לי שהכותב נתקע וחיפש משהו שיסיים עבורו את הספר, מין "דאוס אקס מכינה". עם זאת אפשר להבין שה"אקס מכינה" או העל חושיות, העולמות שהם אנושיים פרט לפרמטר אחד משוכלל יותר, הוא העניין העיקרי של יואב בלום. וזה תמיד, כלומר עד כה, היה היבט מרענן בהיצע הספרותי הקיים, גם אם הביצוע עצמו היה מאכזב.
אז מסע בזמן. אנחנו חיים בתקופה שבה כולנו למעשה היינו רוצים לחזור אחורה, אל העולם של לפני 7 באוקטובר בשעה 6:29 בבוקר, המציאות שלא ידענו אז כמה היא טובה. אז מהבחינה הזאת הספר מגיע בדיוק בזמן (אתם רואים מה עשיתי?) אם כי כמובן הוא נכתב עוד לפני האירועים וסתם יצא צירוף מקרים. אבל באמת - מסע בזמן? זה מה שיש לך לכתוב עליו?
מאז שאיינשטיין הניח את משוואות תורת היחסות המבוססות על גיאומטריה ארבע-מימדית שבה הזמן הוא ממד כמו המרחב, אנשים חושבים על מסע בזמן. כי אם במרחב אפשר לנוע בכל הכיוונים, איך זה יתכן שחץ הזמן נע בכיוון אחד ויחיד ולא ניתן להפוך אותו? וכמה היינו רוצים להפוך אותו! אז הספרות מלאה במסעות בזמן. זה התחיל בסופרי מדע בידיוני כמן+ו אסימוב, כי הרעיון הבסיסי הוא מדעי. לכן כמעט תמיד תהיה איזו "מכונת זמן" שהיא פיתוח טכנולוגי לנסיעה מכוונת בזמן, או "מנהרת זמן" שיהיה קרע במרחב הארבע ממדי, וזורק אנשים פחות או יותר בטעות. אחרי אנשי המדע הבידיוני הגיעו כותבי ההיסטוריה האלטנרטיבית. כי אם יש מסעות אחורה בזמן, אפשר לגלות את הסיבה הראשונה לטרגדיות שהתחוללו ופשוט למנוע אותה. לרצוח את היטלר או משהו, ואז כל המציאות שאנחנו מכירים תהיה מציאות אחרת. נניח כזאת שבה לא היו נאצים. או אחת אחרת שבה הנאצים ניצחו במלחמת העולם והם ממשיכים לשלוט בו. וכותבי ההיסטוריה האלטנרטיבית לא התעניינו כל כך בעצם הנסיעה בזמן אלא רק בהווה או העתיד החלופיים שהמסע הזה איפשר להם לייצר ולתת לדימיון לפרוח ולהשתולל. אחרי הגל הזה של מציאות חלופית, הגיעו כותבי הפרוזה ה"רגילה". כך נוצרה "נוכריה" שהוא סוג של רומן היסטורי, ו"אשתו של הנוסע בזמן" שהוא רומן ותו לא, לא עוסק בסיבתיות אלא רק בנסיבות שחיברו יחד שני אנשים.
כאן יש סוג של רומן בלשי, אבל כזה שמכונת הזמן נמצאת במרכז שלו. אנחנו בישראל, עם זוג בלשים - אחד שמתקרא באנקר והשניה היא אביגיל כנעני. לאביגיל יש פגישה עם פרופסור יהונתן ברנד, אבל כשהיא מגיעה אליה היא מגלה שהוא נרצח בתוך המשרד שלו שהוא גם מכונת זמן סודית, ומכאן היאמנסה לפענח את תעלומת הרצח הזאת. ליהונתן היה מה שאני מדברת עליו כבר בכמה סקירות, כלומר היתה לו "חבורה". קבוצה שהולכת יחד מאז התיכון. החבורה הזאת, ועוד כמה נספחים, הם היחידים שידעו על קיומה של מכונת הזמן והם החשודים ברצח, שהוא תיק שהמשטרה שאינה מודעת לפרמטר מכונת הזמן, סגרה בלי תוצאות. המוקד העיקרי של הספר הוא פרדוקסים, כי כל ספר שעוסק במסע בזמן מגיע לסיפור הזה. אם חזרתי אחורה והרגתי את סבא שלי מספיק מוקדם, אז אבא שלי לא נולד, ולכן כשאחזור להווה שלי אני לא קיים בעצם, ולכן גם לא יכול לרצוח אותו. או זה שאנחנו יודעים שאין עכשיו מכונת זמן, אבל אם זה פיתוח טכנולוגי שיומצא במה שיהיה העתיד שלנו, למה אנחנו לא רואים סביבנו אלפי "תיירי זמן" שבאים מאותו עתיד.
יואב בלום עסוק מאוד מאוד בפרדוקסים. למעשה חלק ניכר מהספר עוסק בקיומים ובמניעתם, ומגיע בסוף לסוג של טאוטולוגיה - אם משהו קרה אזז הוא קרה, וסימן שהוא אפשרי כלומר לא יוצר פרדוקס. אבל פרדוקסים לא קיימים במציאות. פרדוקסים הם פער בדרך שבה אנשים מבינים ומפרשים את המציאות והם רומזים שמשהו בהבנה הזאת לוקה בחסר. מה שקיים הם פרדוקסים נרטיביים, והם קיימים כמעט בכל ספר שעוסק במסע בזמן, כי אנחנו חיים בעולם של סיבה ותוצאה, של סדר כרונולוגי, של דבר גורר דבר. לספר בעולם הסיבתי והנסיבתי שלנו על מציאות שבה אין דבר כזה - זה מה שקשה ויוצר בלבול פרדוקסלי אצל הקוראים. קחו את "אשתו של הנוסע בזמן" - היא מתאהבת בו בבגרותה, כי הוא הגיע אל הבית שלה כשהיא היתה קטנה. הוא מגיע לשם כי הוא יודע שהם עתידים להתחתן והוא גם יודע שהיא פגשה אותו כשהיתה צעירה. זהו, נכנסנו ללולאה שבה הנחש אוכל את זנבו ואין שום דבר שמחבר ומקשר ביניהם זולת העובדה שהם מחוברים ומקושרים. אז "כהרף עין" לא מצליח לצאת מהלולאות האלה, למרות שיואב בלום ניסה בצורה מאוד יסודית שלא להיכנס לזה, ובסופו של דבר גם כאן יש את הטריקים והגימיקים שמסייעים לסיים את הספר.
חוץ מזה, הכל בסדר. כלומר הכתיבה יפה, הדמויות יחסית אמינות, יש איזה חלק של העצמה נשית ברמה כזו או אחרת. המציאות ישראלית ועם זה גם מאוד לא, ולא סבלתי בקריאה, חוץ מזה שהייתי מסוקרנת לראות איך הוא יפתור את המוקש הנרטיבי וגיליתי שהוא לא מצליח.

















