ביקורת למבוגרים בלבד
אין לי כל כך מה להגיד, אולי רק שבהשוואה לספרים הקודמים, משהו פה קצת היה חסר לי מבחינת עלילה.
בספר הזה אנחנו עוקבים אחרי דנטה שהוא האח הבכור של אאידה מהספר הראשון, ונירו מהספר השלישי.
כשהוא צעיר הוא מתאהב בבחורה בשם סימון, אבל היא עוזבת אותו והלב שלו לא התאושש מכך, וחלק גדול מהספר עוקב אחרי סיפור ההיכרות שלהם שאנחנו כבר יודעים שמסתיים בכך שהיא עוזבת אותו.
ההתאהבות שלהם הייתה מאוד...
כאילו, זה שהם התאהבו נורא מהר ובעיקר פיזית היה קצת מופרע בעיניי, ויש בזה משהו לאהוב כמובן, אבל זה היה מאוד שיטחי.
אין באמת סצנות כתובות שבהן רואים אותם מתחברים ומבינים את הקשר שלהם מספיק כדי שהמפגש שלהם אחרי תשע שנים ירגיש משמעותי כמו שהוא אמור להרגיש.
אני לגמרי יכולה לדמיין מעצמי איך אפשר להיות מאוהב בבן אדם במשך כמעט עשור, ולחשוב עליו בכל יום, והם כן יצאו ביחד כמה חודשים לפני שהם נפרדו - אבל לא קראתי את זה!
בהשוואה לספר הקודם, ולהיכרות של נירו וקמיל, הספר הזה ממש אחר.
נראה לי ששמעתי איפשהו שהספרים האחרונים בסדרה אמורים להיות יותר אפלים, ולא יודעת, יכול להיות, כן היה פה עניין של שליטה.
זה מצחיק, כאילו, הוא בקושי מכיר אותה והוא אומר לה "תתפשטי", והיא עושה את זה.
יש רגע שבו הם אחרי סקס אלים, והוא חושב לעצמו משהו כמו... בעצם, תנו לי לצטט.
אוי, זה כל כך מצחיק, זה כמעט מביך אותי לשתף את זה.
זה בהחלט גורם לי להעריך נשים שכותבות רומנים על כך שהן מצליחות לכתוב דברים כאלה, אני לא הייתי מסוגלת.
זה ממש קשה, זה לא הצחיק אותי כל כך בשעת הקריאה כי הייתי מאוד בתוך הסיפור, אבל עכשיו אני נחנקת מצחוק.
"מעולם לא חוויתי סקס כזה. גולמי, ראשוני, חייתי, מזכך.
הייתי זקוק לו. הייתי זקוק לסקס כזה בדיוק.
שוב הייתי צריך לתבוע בעלות על סימון. הייתי צריך לשלוט בה, כדי לדעת שהיא באמת שוב שלי ורק שלי.
אולי זה דפוק. אבל אני יודע שהיא הבינה את זה ורצתה בזה בדיוק כמוני.
שנינו היינו צריכים את זה. היינו צריכים להתחבר מחדש, באופן שאף אחד אחר לא היה יכול להבין וגם לא לסבול את זה.
סימון ואני נפשות תאומות. נפשות תאומות לא מזדיינות כמו אנשים רגילים. אנחנו משחררים את התשוקות הכי אפלות ופרועות, בלי בושה ובלי שיפוטיות. אנחנו יכולים להזדיין באלימות או ברכות, בתוקפנות או בזהירות, ותמיד נפרש זאת בצורה נכונה, שרק תקרב בינינו עוד יותר."
-
החלק שבאמת הרג אותי מצחוק זה - "נפשות תאומות לא מזדיינות כמו אנשים רגילים."
והסיבה שזה נשמע כל כך מצחיק, כל הפסקה הזאת, זה כי זה נשמע כמו הצטדקות, כאילו דנטה מנסה לשכנע אותי בתור קוראת שזה בסדר שהוא הצליף לסימון בישבן עם חגורה.
זה פשוט כל כך לא הכרחי...
איך אני יכולה שלא לצחוק שרגע אחרי סקס פרוע, שבו הוא שולט בה ואולי אפילו אגזים ואומר שהוא משפיל אותה קצת, הוא אומר שזה כי הם "נפשות תאומות"?
אם זה לא היה כל כך מצחיק, הייתי אומרת שזה אפילו חלק שצריך להוציא מהספר.
למרות שאני לא חולקת עליו, אולי נפשות תאומות באמת מזדיינות אחרת, מאיפה לי לדעת?!
באמת לא תיכננתי שזאת תהיה ביקורת למבוגרים בלבד, חשבתי שאין לי מה להגיד על הסמאט.
בכל אופן, אז לא היו מספיק רגעים שגרמו לי כקוראת להכיר את הקשר שלהם, אבל כן היה משהו אחר בעלילה שגרם לי לרצות לקרוא את הספר.
ואני בהחלט אוהבת את זה כשיש משהו בעלילה שאני מתרגשת לקראתו, אבל זה בכל זאת קצת מרגיש ריק כשאני קוראת ספר רק בשביל רגע ספציפי שאני רוצה לראות.
אבל אולי העיקר הוא שהספר מספק, ויכול להיות שאם הייתי בעניין של הסמאט הייתי נהנית ממנו אפילו יותר.
בסצנת הסמאט האחרונה אני כבר רפרפתי על האקטים המיניים, כי את העיקר קיבלתי כבר בסצנה עם החגורה.
אז הקשר ביניהם הוא בעיקר גופני, אבל אני חושבת שאהבתי את דנטה בתור מושא אהבה.
הוא פשוט היה כל כך Savage, זה בהחלט בידר אותי.
יש פלייליסט בתחילת הספר ולא ממש הקשבתי לו, אבל אם הייתי יכולה הייתי מוסיפה את Savage של Bahari.
_
"קיבלת את הפרחים ששלחתי לך?" הוא שואל.
"כן," אני לוחשת.
הוא מתקרב אליי, כדי שאוכל להרגיש את החום המוקרן מהחזה הרחב שלו, מרחק קטן מפניי.
"לבשת את השמלה הזאת לכבודי?" הוא שואל.
"כן," אני לוחשת.
"תורידי אותה," הוא אומר.













