ביקורת ספרותית על המשחק של הרוצח מאת ג'יי בונאנסינגה
ספר בסדר

---

המותחן "המשחק של הרוצח" מאת ג'יי בונאנסינגה י(הוצאת מעריב - הד ארצי, 2000) הוא מותחן נוסחתי פשוט וקליל. ג'וזף "סלאגר ג'ו" פלוד הוא אולי הרוצח השכיר הטוב ביותר שיש. בשנות השישים, "אחרי שאביו מת, מוות אטי ומייסר, מסרטן קיבה, אחרי שכל הצער והרגש הכלואים הפכו את ג׳ו למריר ונבזי, אחרי שריב עם אמו הפך אותו לקללת הנזירות בסנט ויני׳ז; אחרי כל זה, גילה ג׳ את משרד הגיוס של חיל הנחתים" (עמוד 18). 

בבסיס הטירונים של החיל בסן דייגו הוא "הפך לפלא. הןא הצליח להוציא מרובה הצלפים M-21 דברים שלא היו אפילו בחוברת הפעלה שלו" (עמוד 19). במלחמת וייטנאם הוא "הוצב בעמק לה-דרנג וקיבל סיווג מיוחד. השתתף במבצעים סודיים, שרשמית לא התקיימו כלל, ולא-רשמית הרג יותר מטרות ממגיפת דלקת המפשעה" (עמוד 19). אחר שעזב את הנחתים פנה למגזר הפרטי. הוא אמנם הורג אנשים, אבל רק כאלו שמגיע להם למות. לכן אין לו בכלל ייסורי מצפון. ואת הרגשות שכן יש לו הוא העדיף להשקיע באהובתו חובבת האופרה, מייזי. 

מאחר וסבל מבעיות עיכול, הוא הלך לעשות בדיקות. להפתעתו הרופא בישר לו שזה לא אולקוס, אלא סרטן, ושנותרו לו רק כמה חודשים לחיות. פלוד כמו פלוד החליט לטפל בזה בצורה הכי פשוטה שיש. מאחר והוא קתולי הוא אינו יכול להתאבד, אבל הוא מצא פתרון נוח. "אני צריך לחסל מישהו" (עמוד 26), אמר פלוד לעורך הדין שמשיג לו חוזי התנקשות. הפעם יש לחוזה טוויסט מיוחד. "אני המטרה" (עמוד 26), הסביר פלוד.

אבל כמה שעות לאחר שהחוזה יצא לדרך קיבל פלוד שיחה מהרופא. קרתה טעות מצערת, והרופא התנצל עמוקות. הבדיקה היתה שגויה ופלוד לא הולך למות. לפניו חיים ארוכים ובריאים. אלא שלא ניתן לבטל את החוזה שהוציא על ראשו והוא דווקא נורא רוצה לחיות.

נוסחתי קליל ומהנה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על המשחק של הרוצח