ישנם מותחני ריגול שעלילתם היא בחזקת פרק נוסף בסדרת ג'יימס בונד, שגיבוריה כל יכולים, הנבלים שבה הם רעים מכף רגל ועד ראש והסבירות שהאירועים המתוארים בה התרחשו קלושה עד בגדר מדע בדיוני.
אבל יש גם כאלו שהעלילה שלהם כמו יצאה מכותרות העיתונים, והם מתארת תרחיש שיכול היה להתקיים או שהתקיים בחלקו. עולם הריגול המתואר בהם אינו מלא במסיבות קוקטייל על גבי יאכטות, גיבוריו אינם טיפוסים קשוחים (שנראים כמו אל יווני) השייכים לחוג הסילון כי אם אנשים "אפורים", מקצוענים בתחומם אך גם כאלו שמפחדים וטועים.
כזה הוא מותחן הריגול "תיק בלוגה" מאת מישקה בן־דוד (הוצאת תכלת, 2022). "האיראנים מצאו נתיב עוקף דרך הים הכספי, ומבריחים דרכו טילים במשאיות" (עמוד 185), בישר בספר ראש אגף המבצעים לראש המוסד. החשש הזה, הוא שמוליך את עלילת הספר כולה, ומספיק לרמוז שמבצע ההברחה אינו מנותק מתכנית הגרעין האיראנית, בכדי להפוך את הספר לעדכני, רלוונטי וככזה שמרגיש כמו הכותרות בעיתון של מחר.
בן־דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח, וניכר שאת שחווים גיבורים הוא מבין "דרך הרגליים". גיבור ספרו החדש הוא אמנון זנזורי, בעברו "מפקד של ספינת טילים" (עמוד 138) ובהמשך קצין איסוף (מפעיל סוכנים) במוסד.
זנזורי הוא גיבור כריזמטי ורב עלילות. "אל תצנח על ההרים בכורדיסטן אם אתה לא מוכרח" (עמוד 20), הזהיר את אחד מעמיתיו. סיפרו עליו שמולא מוסטפא ברזאני עצמו סעד אותו, אבל זנזורי לא היה צריך בדיות בכדי להיות גדול מהחיים. "מוסטפא, אללה ירחמו, היה כבר בר מינן אז, זה היה מסעוד ברזאני, הבן שלו. ו'סעד' זו מילה של אשכנזים. עם רגל בגבס, על חמורים, יצאנו לתכנן את ההגנה על מוסול" (עמוד 20), סיפר. מפריך ומלבה את המיתוס באותה נשימה.
במוסד הוא נחשב לאחד מטובי המפעילים. ראש האגף האמון על הפעלת סוכנים במוסד אמר עליו שאף שהוא הוא לעתים יוצר רושם "שהוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. זה רושם מוטעה. ובכל מקרה, הוא עיפרון שלא מפסיק לצייר" (עמוד 31). אבל אפילו הוא לא דמיין את המשימה שהטילו עליו הפעם, לגייס ולהפעיל כסוכן את כרמל, בנו בכורו.
כרמל, מהנדס מערכות שחי בבאקו (ובעברו חובל בחיל הים, כאביו לפניו), פיתח מערכת שמשבשת מערכות מכ"ם ימיות והופכת את הספינה שהיא מותקנת בה לבלתי־נראית הלכה למעשה. ומכאן שהיא מושלמת למבריחי סחורות למיניהם, בין שיהיו אלה העוסקים בציד דג הבלוגה שאינו חוקי (ומכאן שם הספר) ובין שאלו מבריחי מערכות נשק לאיראן.
אך המשימה אינה פשוטה כלל וכלל שכן, כרמל, שנשוי לזארה, מוסלמית שיעית, כאוב ופגוע לאחר שהמדינה סירבה להתיר לאשתו לגור בישראל, ולתפיסתו, אביו, בעל הקשרים וההשפעה, לא התאמץ באמת בכדי לסייע לו במצוקתו. המפגש בין השניים מעלה רגשות, חשבונות לא פתורים וכאב גדול.
כדי שבכל זאת, לצד העיסוק ביחסים בתוך המשפחה, יהיה גם מותחן ריגול, הרי שכרמל, למרות משקעי העבר, נחלץ לסייע, והתגלה כאיש מבצעים יצירתי ונועז לא פחות מאביו. המודיעין שהשיג העיד על נתיב הברחה חדש וחמור מכך שמוברחים בו וחומרים שעלולים להוות סכנה ברורה ומיידית על ישראל. מערכת הביטחון נדרשת למעשה לסוג של "מבצע אנטבה מקוצר ומשופר" (עמוד 250), הכולל פעולה משותפת של המוסד וצה"ל בזירת הים הכספי המרוחקת.
כאן ניכר שהמחבר בקי גם בנבכי הצבא, שכן הוא שירטט דמויות אמינות שסביר שישנן באמת. כך למשל, הוטל תכנון הפעולה הצבאית על כתפיו של אל"מ יוחאי גדרון, שעבר לאמ"ן לאחר שפיקד על סיירת צנחנים.
מצד צה"ל הטיל יוחאי את המשימה על שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי, עליה פיקד חברו, אל"מ יניר גל. לשניים "היה עבר מבצעי משותף, מהימים שפלגה של השייטת בפיקודו של יניר הנחיתה בחופי לבנון כוח של סיירת הצנחנים בפיקודו של יוחאי ואספה אותו, על הרוגיו ופצועיו, אחרי שהשלים את משימתו" (עמוד 251).
מבצעים שכאלה (כמו מבצע "שלכת" ואחרים) היו בעבר והרמיזה עליהם, כמו גם על תקיפות של חיל האוויר בסוריה כנגד ההתבססות האיראנית, מוסיפה לאמינות של הספר ולריאליזם של העלילה. המבצע המשותף של לוחמי המוסד והשייטת הוא שיאו של הספר, אבל נמנע מספוליירים לגבי תוצאותיו ופתרון הדרמה המשפחתית. בקיצור, צריך לקרוא את הספר.
את הספר הקדיש בן־דוד לסופר המתח המנוח אורי אדלמן. לאחר שפרש מן המוסד למד בן־דוד תסריטאות. עבודת הגמר שלו בקורס זכתה בפרס ואדלמן, שנכח בטקס הענקת הפרס הציע לו להפוך אותו לספר. כך, למעשה, נולד מותחן הריגול הראשון שכתב בן־דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002).
הספר היה הצלחה גדולה והוא עדיין, בעיני, מותחן הריגול הטוב ביותר שנכתב כאן (ואחד הטובים בז'אנר גם ברמה הבינלאומית), שהצליח לשלב בין היותו מותחן פעולה מהודק לבין סיפור עם עומק ואמירה משמעותית על המציאות העכשווית.
גדי, גיבור הספר, שירת בעברו "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה", צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. הוא נדרש לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות.
כמו בספר הנוכחי, שילב בן־דוד בספר קטעי פעולה אמינים שהזכירו פעולות שיוחסו למוסד במציאות. באחד מהם נצמד גדי, רכוב על אופנוע וחמוש בתת־מקלע מיני־עוזי, אל רכב ובו פעילים בארגון החזית העממית ואז "מרסס את היושבים מלפנים" (עמוד 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים.
לצד העלילה המותחת ביקש אז בן־דוד להעביר מסר משמעותי יותר. "עם שלא יודע לכבד את הגיבורים שלו, לא יהיו לו גיבורים" (עמוד 319), ציטט בספר פתגם רוסי ישן, ורמז לביקורת המוגזמת והלא הוגנת של הציבור בישראל על משרתיו במערכת הביטחון.
בספרו האחרון, הוא אמנם הצליח המחבר לארוג עלילה מותחת שתופסת את הקורא ואוחזת בו עד לסופה, אך נראה שלא כלל בו גם אמירה כזו או אחרת על החברה והמדינה.
מנגד, בעמוד התודות (זהירות, ספוילר!) הנחית הסופר מכה על קוראיו הנאמנים ובישר שזהו רומן הריגול האחרון שהוא מתכוון לכתוב. אף שיש לו עוד רעיונות רבים, העניין שלו בנושא מוצה. יש לקוות שאת ההבטחה הזו, כמו ההבטחות הרבות שהבטיח בשעתו גיבור הספר, אמנון, לבנו, הוא לא יקיים.
