ביקורת ספרותית על מאהב אכזר - דם אכזרי #3 מאת סופי לארק
ספר בסדר

---

*ביקורת למבוגרים בלבד*
אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את הביקורת הזאת, כי אין לי כל כך חשק לכתוב אותה.
הייתי אמורה לכתוב אותה אתמול ממש לפני השבת, אבל בדיוק בעמודים האחרונים של הספר נתקפתי כאב בטן נוראי, אז היא נדחתה לעכשיו.

אהבתי את הספר הזה יותר מאת "חטיפה אכזרית" ובכללי היה בו משהו קצת שונה.
אני חושבת שמהאחים גאלו נירו היה זה שהכי עניין אותי, כי הוא נראה לי קצת מופרע, ולא הייתי מאוכזבת.
כאילו, הוא סוג של רע שהוא ללא ספק רע, אבל עדיין בכל זאת קצת טוב.
לקח לי רגע להתרגל אליו, כי הוא רודף שמלות, והיה בו משהו קצת דוחה כש-
אה רגע, שכחתי לכתוב בהתחלה שזאת ביקורת למבוגרים בלבד.
אוקיי, אז הסצנה הזאת:

"הרגע הגעתי," אומרת הג'ינג'ית בעצבנות.
"עם נירו גאלו?" מגחך ג'וני בבוז.
"אולי כדאי שתקשור לה רצועה," אני אומר. "כך תוכל להיות בטוח שהיא לא מדברת עם אף אחד אחר."
"אולי תתחפף?" מלגלג ג'וני. "היא לא מעוניינת."
"אני בספק אם אתה בכלל יודע איך נראית בחורה מעוניינת," אני משיב.
הג'ינג'ית מסתכלת עליי, מעבר לזרועו של ג'וני ושוב מעפעפת בריסיה בפלרטטנות.
"רואה?" אני לוחש. "שוב המבט הזה. כאילו רוצה שאקח אותה ואכופף אותה על השולחן הקרוב."
-

אני אוהבת ג'נטלמנים, והוא ללא ספק לא אחד.
אבל הוא נראה ממש טוב, ויש פה כזה קטע שהוא לא אוהב שום דבר חוץ ממכוניות, וזה כאילו - כל כך לא מושך, אבל באותה מידה כן?
הוא גם אלים מאוד, מהסוג שברגע שמתחיל להכות לא יעצור עד שיראה דם.
ממש אהבתי את זה.
כאילו, סוף סוף, משהו באמת אפל.

ריסקתי כאן את הבל אייר שלי. זה היה לילה רע. רתחתי מזעם. זה אחד מהמצבים האלה, שאתה מרגיש שאתה רוצה לראות את כל העיר בוערת מסביבך. אני לא יודע למה זה קורה לי. משהו לא בסדר איתי.
אם משהו מכאיב לי, לפעמים אני רוצה שיכאב לי יותר, אני כועס יותר ואלים יותר.
אולי מפני שאי אפשר להיפטר מהכאב. אפשר רק לשרוף אותו.
-

אז יש לו בעיות רציניות, אבל הספר הזה לא ממש מתייחס אליהן כי איכשהו הבעיות האלה נשכחות כשהוא מתאהב בקמיל.
כן יש רגע שבו אנחנו לומדים משהו על העבר שלו, כשהוא איבד את אמא שלו, וכן יש דיבור על כך שהוא לא האדם הכי האהוב על אף אחד.
לא כל כך הבנתי איך בדיוק זה מפריע לו, אבל אולי זה כי כולנו צריכים לדעת שיש לפחות מישהו אחד שמכולם הכי אוהב אותנו.

אז נירו דוחה קצת בערך עד השלב שבו הוא נדלק על קמיל.
כאילו, הוא ממש יפה, וגובה, אז הוא כן מושך חיצונית, אבל באופי לא כל כך.
כנראה כי הוא פשוט מזכיר לי הרבה גברים אחרים שאני לא מחבבת, ואני מניחה שזה סוג של מה שמושך בו, כי גברים כאלה נוטים לגרום לי להרגיש שאני צריכה להרוויח את האהבה שלהם, ולגרום להם לרצות לעזור לי לקום מהרצפה כשאני נופלת.
נירו ממש לא אבירי, אז אני מניחה שיש כאן קצת את המיני טרופ הזה של: "אף אחת לא מעניינת אותי חוץ ממך."
לא אכפת לו מאף אחת, למרות שיש לו מוניטין של אחד ששוכב עם כולן, אז הוא רודף שמלות וממש לא ג'נטלמן, אבל עם קמיל הוא שונה קצת.
וזה הגיוני בעיניי למה דווקא קמיל שונה בעיניו, כי היא לא חיה כמו שאר בני גילה, היא צריכה לעבוד במוסך של אבא שלה כדי להתפרנס, ויש לה ריח של דלק וסבון.

"הוא דאג שלא יעצרו אותי," אני שמחה שפטרישיה לא יכולה לראות שאני מסמיקה.
"אבל למה? הוא לא בדיוק הטיפוס האצילי..."
"לא יודעת. כנראה שאנחנו סוג של חברים."
"חברים ששוכבים...?"
"לא!"
(...)
"אם תשכבו בסוף, את חייבת לספר לי איך היה."
צמרמורת עוברת בגבי.
"אני לא עושה את זה," אני לוחשת.
"למה לא? זה כמו לטפס על האוורסט, או לצנוח ממטוס. ג'ס, החברה שלי עשתה את זה ואמרה ש..."
"אני לא רוצה לשמוע!" אני מתפרצת.
-

אני חושבת שמה שהכי אהבתי בספר הזה, זה שהוא הרגיש צעיר כי שתי הדמויות כאן בני גילי, והעלילה שלו הייתה יותר מעניינת בעיניי משל הספרים האחרים.
הסיפור לא צפוי כמו בשניים הראשונים, שבהם ברור לנו איך שתי הדמויות שלנו מתחברות, בראשון נישואים כפויים ובשני חטיפה.
כאן זה פשוט... קורה, בצורה שהיא פחות או יותר נורמלית.
מה שקורה מסביב להם לא נורמלי, כמו בסרטים, אבל ההתאהבות שלהם מרגישה נורמלית.

בקצרה על הסמאט, לא מפורט ממש, לא כל כך בולט, וקצר.
ואני באופן אישי אהבתי את זה כאן.
זה ללא ספק לא ספר שקוראים בשביל הסמאט.

אהבתי את העניין של המכוניות, כי היה לי כיף לדמיין את זה, את הרעש של המנוע והגלגלים כשהם בורחים מהמשטרה.
הספר הזה הרגיש לי הרבה יותר קיצבי וזה הרגיש שהסיכון כאן הרבה יותר גבוה, כי קמיל מסתבכת עם אנשים לא טובים ולנירו יש תוכנית משוגעת ומאוד לא חוקית.

עכשיו, הסיבה ללמה נתתי לו שלושה כוכבים.
קודם כל, ברגע שקמיל ונירו נהיים זוג, אין שום העמקה של הקשר.
ברור שהם שוכבים הרבה, אבל מעבר לזה ולתוכניות שלהם כדי לפתור את הבעיות שבחייהם, אין שם שום רומנטיקה.
הם כן מנהלים שיחה אחת עמוקה וכנה, אבל הספר לא ממש נכנס לזה, כי קמיל אומרת לנו שהיא מספרת לו דברים, במקום שאנחנו נשמע ונראה איך היא מספרת לו דברים.
אבל הקשר ביניהם בכל זאת לא הרגיש שיטחי, כי יש ביניהם משהו נורא רך, שלא נראה שמבוסס בעיקר על תשוקה פיזית.
אז מה שאני אומרת זה שהקשר ביניהם כן משכנע, אבל הספר לקראת הסוף מפסיק להראות את זה, ומתמקד יותר בעלילה.
שזה סבבה לגמרי, אבל קצת חסר.

בכללי אני חושבת שיש משהו בספרים של סופי לארק, שקצת חסר.
אבל אולי בגלל שהם לא עמוסים כל כך, הם ממש קלים לקריאה, לכן אני לא ממש מתלוננת.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על מאהב אכזר - דם אכזרי #3