"יריתי כל הזמן לכל הכיוונים. ביקשתי ררנ"ט ויריתי. הנהג עזר לי מדי פעם. כשגמרתי את המחסניות בחגור, הוא הביא לבקשתי את הטרנזיסטור של מחסניות ה'קלשניקוב'. זה מה שהציל אותי. לפתע חטפתי כדור ברגל ועפתי אחורה כמה מטרים. הכדור נורה מצד שמאל ועבר מתחת לשרשרות הזחל"ם. מצד ימין ירו עלי חיילים סוריים מכוח החסימה. מלפנים ירו עלי עם תול"ר בי־10, וירו עלי כל הזמן מצד שמאל, הרדיאטור של הזחל"ם נוקב ככברה, כי לא סגרנו את מדפי המנוע. בזמן הזה הבנתי שאני משם כבר לא יוצא בחיים"(עדות סרן מודי בן־ש"ך, מ"פ בגולני בקרב החרמון הראשון, 8 באוקטובר, עמוד 214).
"המערכה בחרמון" מאת אל"ם (מיל.) משה גבעתי (הוצאת מערכות ומודן, 2015) הינו, אולי, המחקר המקיף, המוסמך והיסודי שנעשה על הלחימה לכיבוש רכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ועל מלחמת ההתשה שלאחריה. את המחקר ערך גבעתי עבור המחלקה להיסטוריה של צה"ל. המחבר (למרות שם משפחתו) שירת בחטיבת גולני בכל מסלול התפקידים, מלוחם ועד מפקד גדוד. במלחמת יום הכיפורים לחם כמפקד פלוגה בחטיבה ולקח חלק בשני קרבות החרמון.
המערכה בחרמון הייתה משמעותית הן בשל הצורך לשלול מהסורים את הישגם הקרקעי האחרון, והן משום שבמלחמה רוויית קרבות שריון היו אלה כמה מקרבות החי"ר המובהקים, בהם לחמו מיטב יחידות צה"ל בסדיר ובמילואים. בספר לא נרתע גבעתי מאף פצע כואב ומדמם בכדי לספר את הסיפור השלם והמדויק של המערכה. התוצאה היא ספר מרתק, כתוב היטב, ובו לקחים רלוונטיים לצה"ל על חשיבות המקצועיות, התחבולה והמנהיגות קרבית, גם כיום, שנים ארוכות לאחר שהתפזר העשן וכבתה האש.
עם פרוץ המלחמה, ב־6 באוקטובר 1973, הוטס כוח קומנדו סורי למוצב החרמון הישראלי במסוקים וכבש אותו במבצע מרשים. לאחר מכן, ב־8 באוקטובר, יצאו כוחות חטיבת גולני בפיקוד המח"ט, אל"ם אמיר דרורי, לכבוש מחדש את מוצב החרמון. הכוח, כ־150 לוחמים, כלל צוות מסיירת גולני, שתי פלוגות מגדוד 17 (קורס המ"כים של גולני), שעליהן פיקד מג"ד 17, סא"ל דובי דרור, וכוח מגדוד 51. הכוח, ככל הנראה בשל ההנחה שחיילי צה"ל נצורים במוצב וזקוקים לחילוץ, נע בדרך המהירה והצפויה ביותר. הסורים חיכו להם וקידמו אותם באש קטלנית.
כוח אחד שכן הצליח במשימתו בלחימה היה זה שעליו פיקד סגן מוטי רוזן מגדוד 17, סגנו של המ"פ בן־ש"ך. מחלקה בפיקודו ביצעה איגוף והתמקמה בשטח שולט בעורפם של הסורים. לימים סיפר:
"מיקמתי את הכוח בעמדות אש, בעיקר את הרובאים את המקלעוניסטים, את המא"גיסט ואת המרגמה 52 מ"מ, ופתחנו באש לעברם. הייתה עוד משקפת בכוח ונתתי אותה למס' 2 של המא"ג, סמי אשקר, שירה בתיאום עם המא"גיסט, טל דקל, ירינו אש מבוקרת לעברם כשאני מנהל את האש" (עמוד 191).
הכוח בפיקוד רוזן פגע ביעילות בסורים אך מספר הנפגעים בקרב כוחות גולני הלך וגדל. דרורי העיד לימים כי "אם רק היה לנו קצת יותר כוח, קצת יותר ארטילריה... מה שהיינו צריכים זה 'פוש' אחד קטן" (עמוד 12). מאחר וכוח רענן לא עמד לרשותו הוחלט לסגת. בקרב נהרגו 25 לוחמים, ובהם המג"ד דרור, ו־57 נפצעו.
מן הקרב הכושל ניתן ללמוד עד כמה חשוב נוהל קרב סדור לאופן הביצוע של המשימה (לפעמים אין ברירה ויוצאים לקרב בחופזה), כמה נחוץ לפעול בכוח משולב שכולל שריון, הנדסה וארטילריה (וגורמים נוספים). וגם, כפי שניתן לראות מפעולת הכוח בפיקוד רוזן, עד כמה ניצול נכון של הקרקע וניהול נכון של אש יעילה יכולים להשפיע על מהלך הקרב.
לב הספר הוא התיאור המפורט ומדויק של מבצע "קינוח", שנערך בין 21 ל־22 באוקטובר, במהלכו כבשו כוחות צה"ל את המוצבים ברכס החרמון. במקור יועד לפקד על הקרב קצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר), תא"ל עמנואל שקד (מנו). אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי (חקה), התנגד (לא על רקע אישי) וטען שלא נזקק לסיוע במשימה. הרמטכ"ל, דוד אלעזר, הסכים אך הנחה לקחת את החרמון "בשקט – עם מה שפחות אבדות" (עמוד 244).
התוכנית שגובשה במפקדת קצח"ר כללה הטסה של חטיבת הצנחנים מילואים 317 לרכסי החרמון, שם תכבוש את מוצב החרמון הסורי ואז, בתנועה מגבוה לנמוך, את מוצב החרמון הישראלי. חטיבת גולני הייתה אמורה להישאר בעתודה. המבצע נתפס כ"גמר גביע" (ושמו, "קינוח", נבחר כהמחשה להיותו האקט האחרון במלחמה בחזית הצפון) ושתי החטיבות נערכו אליו מספר ימים.
ראש מטה הפיקוד, תא"ל יקותיאל אדם (קותי), התנגד ורצה "שההתקפה תהיה במקביל כאשר 317 תוקפים את החרמון הסורי, וגולני – את החרמון הישראלי" (עמוד 247). אדם היה בשעתו מח"ט גולני ויוקרת החטיבה, שנפגעה בקרב הראשון והכושל, הייתה חשובה לו.
סגן הקצח"ר, אל"ם אריה צידון, יוצא הצנחנים, שהציג את התוכנית לפיקוד, אמר שהבין את "כל הרגישויות של קותי לגבי גולני" (עמוד 247), אבל חשב שצריך לבחון את הנושא באופן קר ושכלתני. לפי עדותו אדם וחופי הסתגרו לבדם בחדר ויצאו משם כשההחלטה היא לבצע את התוכנית שהציע אדם, שמונה לפקד על המבצע כולו. גולני תוכננה לעלות בצורה דומה לפעם הקודמת. רגלית, מלמטה למעלה, דוך־אנ־דוך. למעשה, בכך, שיחק צה"ל לידי הסורים שהחזיקו בשטח השולט ונערכו מבעוד מועד. המחיר היה כבד, ולא בטוח שהיה מחויב מציאות.
ב־21 באוקטובר יצא המבצע לדרך. בשעות אחר הצהריים הונחתה חטיבת הצנחנים במילואים 317, בפיקוד אל"ם חיים נדל, ממסוקים ברכס החרמון הסורי. לאחר הנחיתה תיאר מג"ד 471, סא"ל (מיל.) חזי שלח, כיצד פעל גדודו בשטח הררי מרוחק ומנותק מכמעט כל סיוע ותגבורת:
"המשכנו לנוע על הרכסים כשהכביש מימיננו. הלכנו על קו הרכס בפריסה של עשרה חיילים מלפנים, כשמאחוריהם נעה הפלוגה בתנועה מאובטחת, מסודרת שורות־שורות, וסרקנו את השטח. החפ"ק הגדודי הלך באמצע הפלוגה כי רצינו לשלוט בארטילריה במהלך התנועה. הארטילריה נחתה קרוב מאוד בהתאם למילות ההפעלה. אחרי שניים־שלושה מטחים התרגלנו לרסס. הוריתי לשי להתקדם עד שהוא "מריח את הרסיסים." החפ"ק של נדל והגדוד של אלישע נעו על הציר מצד ימין שלנו. מדי פעם שאלתי את נדל היכן הוא נמצא, ופעם אחת אני זוכר שנזפתי בו על שהם עברו אותנו קדימה. היה מאוד חשוך, לא רציתי שיתקילו אותו. נענו כשלוש שעות עם ארטילריה במדרון תלול מאוד ללא אף ירייה. מעט לפני השעה 22:00 הגענו לנקודה 4. שי עצר במורדות הגבעה, והייתי צריך להחליט אם הוא ממשיך או שפלוגה ד תמשיך. שי היה מ"פ שמאוד סמכתי עליו" (עמוד 291).
כמה דקות לאחר מכן, סיפר שלח, "כבר הייתה היתקלות. הוריתי לו בקשר שיש לו זמן שלא ימהר ולא יסתער אלא יטהר לאט סלע אחרי סלע. שאלתי את נדל לגבי הלו"ז, והוא שאל אם אני יכול קצת להזדרז. יתכן שאלישע גם לחץ עליו, כי היעד העיקרי היה מוצב החרמון הסורי. השבתי שאשתדל, אבל עלולות להיות הרבה אבדות, ואני מעדיף להתקדם לאט ובזהירות" (עמוד 292).
ואכן הלחימה על מוצב הכוכים החלה עד מהרה. "ההיתקלות בסורים הייתה בטווח קרוב מאוד, והלחימה נמשכה כשעה וחצי. בתום הקרב נמצאו 12 גוויות של חיילים סורים. לפלוגה א לא היו נפגעים, בעיקר הודות ללחימה האטית והזהירה" (עמוד 292), כתב גבעתי.
בהמשך כבש גדוד 567 בפיקוד סא"ל (מיל.) שלם את מוצב החרמון הסורי, שהיה נטוש. הגדוד של שלם הוזעק לסייע בכיבוש מוצב החרמון הישראלי, אך לבסוף הוחלט שגולני תשלים את המשימה לבדה, כפי שלוחמיה אכן עשו במפגן נחישות והקרבה. בדרכם חזרה למוצב החרמון הסורי נתקלו שלם ולוחמיו בחיילים סורים שנסוגו ופגעו ברבים מהם.
במקביל, יצאה חטיבת גולני לכבוש את מוצב החרמון הישראלי. לרשות דרורי עמדו הפעם גדוד 51, גדוד 17, סיירת גולני, יחידת הנדסה של פיקוד הצפון ושישה טנקים מחטיבה 188. גבעתי תיאר בספרו כיצד העפילו לוחמי גולני במעלה החרמון בלילה לאחר תחילת הלחימה, בעוד חיילי שתיים מהפלוגות נכתשו על היעדים, נשלחה פלוגה ב' (במהלך שהיה יכול להכריע את הקרב) באיגוף לגבעה 19. המ"פ "התברבר" והוא ואנשיו הגיעו לגבעה 24. "טעות הניווט של המ"פ הביאה לכך שעד סיום הקרב מרבית הפלוגה לא השתתפה בו ושלושה לוחמים נפגעו מאש כוחותינו" (עמוד 331). גם המקרה הזה המחיש את חשיבות הצורך להקנות למפקדי השדה יכולת ניווט וקריאת שטח טובה, שהינה קריטית בשדה הקרב.
מח"ט גולני, דרורי, דיווח לאדם, כי הקרב "הולך קשה, אבל נשתדל שיהיה בסדר" (עמוד 356). עד מהרה נפצעו הוא ומג"ד 51, יודק'ה פלד, וניהול הקרב החטיבתי הוטל על קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב גולן (לוי), יוצא סיירת שקד.
"בדיעבד נראה שמה שהכריע סופית את הסורים והבריח אותם הם התעקשות הלוחמים שהמשיכו להחזיק בעמדותיהם ולנהל קרב צליפות עם הסורים על גבעה 16 ועל השלוחות שממזרח לה; הארטילריה שהנחית קצין האג"ם, משקיבל את הפיקוד על הקרב על גבעה 17 ועל המדרון המזרחי של גבעה 16, בעיקר פגזי הזרחן שהונחתו על גבעה 17 כדי לסייע בפינוי נפגעי פלוגה א'; ואש המרגמות ה־81 מ"מ של גדוד 17 מחדר" (עמוד 364).
הסורים נשברו והמוצב נכבש. הקרב נותר במורשת הקרב כהמחשה לרוחה הבלתי־נשברת ולדבקות במשימה של החטיבה החומה. על התבונה בדרך הפעולה שנבחרה אפשר להתווכח. במבצע "קינוח" נפלו 55 לוחמים, ו־80 נפצעו.
עוד תוארה לחימת כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ועוזי דיין שהוצב בתצפית ברכס הדובדבן. נתניהו, קצין צנחנים ששימש בטרם המלחמה כסגן מפקד היחידה, הוביל במלחמה כוח מהיחידה שפעל תחת אוגדה 36. בין היתר לחם הכוח, לצד פלוגה ג' מגדוד 51, נגד כוח קומנדו סורי שהונחת ממסוקים "מצפון־מערב לנפח והשמידו" (עמוד 266). הכוח היה אמור לספק מידע בזמן אמת על האויב בעת מבצע "קינוח", אך בפועל היה לא יעיל. בשלהי הלחימה, ניהלו נתניהו ולוחמיו קרב עם חיילים סורים שנמלטו, שבו אחד מהם "והרגו את מרביתם" (עמוד 399).
לאחר תיאור הקרב תיאר גבעתי את המערכה הנשכחת על החרמון במסגרת מלחמת ההתשה במובלעת הסורית. הייתה זו מערכה קשה, סיזיפית, שהתנהלה בתנאי קור קיצוניים. צה"ל, אולי לראשונה בתולדותיו, נאלץ להתמודד עם "גנרל חורף" לצד הלחימה באויב. הכוחות שהוצבו בגזרה היו נתונים תחת אש כבדה, במוצבים שמיגונם חלקי בלבד ותנאי המחייה בהם עלובים. לצד תקיפות חיל אוויר וחילופי אש ארטילרית ואש טנקים, ביצע אז צה"ל פשיטות במטרה להדוף את ניסיונות הסורים לתפוס שטחים במובלעת ובחרמון
"אלה היו ימים רצופים מעשי גבורה מפתיעים של סמלים וחיילים, ולעומתם היו גילויי פחדנות של קצינים בדרגות שונות" (עמוד 488), כתב המחבר כשנזכר בחוויותיו כמ"פ בגדוד 17 שהוצבה בחרמון. מפקד גדוד הצנחנים 202, סא"ל דורון רובין, סיפר לימים שהלחימה הייתה "התנסות קשה בתחום המנהיגות, בכושר העמידה וביכולת הספיגה של הפרט והיחידה" (עמוד 494).
ב־14 באפריל 1974 כבש כוח משולב של יחידת האלפיניסטים וסיירת מטכ"ל, בפיקוד רס"ן עמירם לוין, את שיא החרמון מידי כוח קומנדו סורי. 12 לוחמי קומנדו הרג הכוח בפיקוד לוין, שספג 17 פצועים. כוח צה"ל הוצב בשיא החרמון, אך סבל מהטרדות בלתי פוסקות מצד כוחות סוריים שהוצבו בנ.ג 2,682 וגם ביקשו לסלול אליה דרך.
צה"ל יצא בתגובה לסדרת פשיטות לסילוק הנוכחות הסורית בפסגה. באחת מהן, "אורלנד 2", בליל 22-21 באפריל, העפיל אליה כוח מגדוד 202 בפיקוד מ"פ המסייעת, סרן דורון אלמוג. לכוח צורף רס"ן יוני נתניהו, אז מ"פ שריון, לבדיקת עבירות הדרכים לטנקים. במהלך התנועה, סיפר אלמוג, "זיהה יוני כבל טלפון עבה. חתכנו אותו והמשכנו ליעד. טיווחנו אותו, צפינו ולא זיהינו שום תנועות. כשעלינו על 2,682 הוא היה נטוש" (עמוד 478). שבוע מאוחר יותר יצא כוח מגדוד 202 לפשיטה נוספת על 2,682, ונתקל בכוח סורי. הצנחנים הרגו שני חיילים סורים והשאר נמלטו.
גם הסורים לא נשארו חייבים. בליל 2-1 במאי פשט כוח קומנדו סורי על חניון טנקים, הרג חייל ושבה שלושה נוספים. כוח מפלוגה א' של גדוד 13 בפיקוד סג"ם גבי אשכנזי ששכב במארב בסמוך שמע את היריות ודיווח על כך. הגזרה נכנסה לכוננות, אולם היה זה מאוחר מדי והסורים נמלטו עם השבויים. שניים מהם הוחזרו חיים בהסכם הפרדת הכוחות ואיתם גופת השלישי.
בסיכום הספר תהה גבעתי האם ניצח צה"ל במערכה. תשובתו, היא שפסגת החרמון הוחזקה כקלף מיקוח במשא ומתן. למרות קשיים רבים ובהם מזג אוויר, אש כבדה ולחימה עזה, הצליח צה"ל לעמוד במשימה והדבר סייע לדרג המדיני במו"מ על הסכם הפרדת כוחות נוח לישראל. את הספר הקדיש המחבר "ללוחמים שהעפילו אל ההר וטרם ירדו ממנו" (עמוד 2). אלו, המתים והחיים שהלחימה שם נותרה עמם, עמדו במשימתם עד תום.
















