ביקורת ספרותית על כתם של שקט - קצרצרים - הספריה למנויים, 1986 #5 מאת יוסל בירשטיין
ספר מעולה

---

ניכר שלמנחם פרי יש איזה עניין עם יוסל בירשטיין.
עוד בספר "סיפורים מאזור השלווה" שיצא אחרי מותו, מנחם פרי קינח שם באיזה מאמר ארוך וממש מקיף על התורה הכתובה של יוסל בירשטיין.
הוא גם הניח אותו בין הסופרים היהודים הגדולים של המאה ועשרים, לצד עגנון וקפקא (בחיי שאשמח לדעת למה עגנון שם).

מיד כשהתחלתי לקרוא, הסיפורים היו לי מוכרים. אז פתחתי את "סיפורים מאזור השלווה" ונוכחתי לדעת שמשם אני מכיר אותם. הסתבר לי שכתם של שקט נכתב לפני, ו"סיפורים מאזור השלווה" הוא אוסף שבתוכו גם מקובצים קצת מכתם של שקט.

אבל כתם של שקט הוא הספר הראשוני, שממנו הייתי צריך להתחיל. הוא יותר מסודר, והוא לא מלוקט מכתבים של יוסל, אלא כתוב כספר קצרצרים.
הספר בנוי מכמה פרקים, כשכל פרק הוא הנושא המקום והזמן, שיאפיינו את הקצרצרים שלו (שלא עולים על עמוד וחצי).
בין הפרקים יש את המפגשונים המוכרים שלו באוטובוסים, בבנק, ברחובות, וגם על עצמו- הילדות והמשפחה שלו.
יוסל הוא אדם מיוחד. הוא אדם פשוט, וטוב. פשוט כזה שגם מודע לפשטות שבו*. רק בגיל 16/17 הוא יצא מפולין לכיוון אוסטרליה (שמוזכרת גם בספר שלו "אל תקרא לי איוב") ומשם עלה לארץ עם אשתו ואל קיבוץ גבת, ועסק כרועה צאן. כל הלך החיים שלו היה פשטני וזורח, כאילו מכל דבר שיכתוב ניבט מין חיוך אופטימי אבל מהאופטימי הטוב, לא האחד שמתעלם מהרע, כמו שפעם אחת יוסל ברגנר** כתב לו, שהוא צריך להפסיק להתעסק במוות של הדמויות שלו, מיד כשיוצר אותן.

לכן מכל סיפור שהוא יכתוב, מרגישים את יוסל. האכפתיות הזאת מאנשים וסיפורים, המודעות הגדולה הזאת שלו, והצורה בה הוא מספר דברים לכאורה פשוטים, הם יוצרים יצירה שלא קשה לאהוב אותה.
לא הרגשתי כמעט שמדובר בהמון קצרים שלא קשורים אחד לשני, אלא הייתי שם והקשבתי לכל מילה שיוסל כתב כמין סיפור אחד ארוך מאדם שרק אוהב לספר, בלי התחכמויות.
ספר שהוא אדם. ספר נפלא.

*היה איזה מקרה בספר שמאוד תפס אותי בעניין הזה, כשסיפר על חיים גראדה שהתארח אצלו ולא הפסיק לדבר על עצמו, תוך כדי שהוא מתיישב בכורסא. לא לצד יוסל, אלא ממש עליו: "אשתי סתמה את הצעקה שבפיה. רמזתי לה לשתוק. הוא לא הרגיש. שיַשב עלי. לדקה או דקותיים הייתי רוח בעיניו. וגם היום אני מסתובב בירושלים כבן עיר ברוחובתיה, וסוחב איתי את הזר ואת הפרימיטיב, ונהפך לפעמים לרוח."

**שאגב יוסל ברגנר היה חבר מאוד טוב שלו, ולו הוא גם הקדיש את הספר. כמו כן בכל סיפור מובא גם ציור שיוסל ברגנר צייר במיוחד לפי התוכן של כל ציור.
הקשר ביניהם מאוד מרתק, והייתה פעם שהוא כתב שמרוב שהיו קרובים הוא גם רכש כל מיני תכונות שלו, עד שאנשים מבחוץ התבלבלו מאוד בין שניהם.
(ואגב, יוסל ברגנר הוא ג"כ הבן של מלך ראוויטש המשורר, והאיש המוכר לי כחברו הטוב של בשביס זינגר.)

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על כתם של שקט - קצרצרים - הספריה למנויים, 1986 #5