רק קורא תמים יראה ב`כתם של שקט` (ספרו החמישי של בירשטיין) אוסף של אנקדוטות על תמהונים, שליקט מספר טבעי, בעל הסתכלות מצויינת בקוריוזים גרוטסקיים. להסתפק בכך פירושו לא רק להחמיץ את המירקם המורכב של הקצרצרים של בירשטיין, המטפל בפרטים מתוך השתהות של משורר: להסתפק בכך הוא גם להתעלם מאחת האמירות המשמעותיות והקשות על ישראל כאן ועכשיו, בצל עולם שחרב. ולא רק ישראל לאחר שואת אירופה - כי אוטובוס שלוש לנצרת עילית נוסע גם לגרוזיה, גם לרוסיה, גם למרוקו, אפילו להודו. לכאורה מפיח בירשטיין חיים ספרותיים בחצר אחורית, צדדית. שוק מחנה יהודה מן הקצה האחר, תחנות ברחוב צדדי, קבצנים, בעלי מלאכה כלים והולכים, שומרי לילה זקנים בנחלאות, שכנים בתחתונים לבנים ארוכים, מגרש שדים במילואים - עם שד תורכי קטן על הכתף השמאלית של אשתו. וגם אוסטראליה הנידחת, או קיבוץ, אינם שונים - כולם אינם אלא מין ביאלה-פודלאסקה. ולכאורה, ``הרחוב יושב בחוץ ומספר`` וצריך רק לראות מה שאיש מלבד בירשטיין אינו רואה. אבל המודל של בירשטיין הוא הירודוטוס, באותם מקומות שירד מן ההיסטוריה וסיפר סיפור, עשה אתנחתא בתיאור מלחמה וסיפר על שומר ראשו של המלך, שהמלך מכריחו להתבונן במלכה העירומה. כי עם שינוי קל בזווית הראיה ``התחבורה נעשית מצעד חג לאומי`` ואפילו בטן ירוקה של מערבל בטון היא הגלובוס המסתובב על צירו. על מה יש לכתוב אם לא על השואה? שואל מכר ותיק מן הבנק ויורד מן האוטובוס. ובירשטיין, שאינו כותב על השואה, נותן לנו את אחת ההתמודדויות הנוקבות ביותר עם ספיחיה. אין כאן קונפליקטים במובן המקובל. המתחים נוצרים על ידי המתבונן המעמת שכבות שונות של מציאות ברשת של דמיון וניגוד. הדמויות כולן התחילו חיים חדשים, לפחות פעם אחת, והן חיות, בו זמנית, לפחות שני חיים. והסיפור מתנהל רגל פה רגל שם, בזמן או במקום, כשהזכרון, הדימוי, או ההסתכלות, מעבירים עולם אחד לעולם אחר. המצב הגרוטסקי בסיפור נוצר מהכנסת יסוד זר, אשר, בו זמנית, בשינוי זווית, נבלע במציאות באופן אינטימי להפליא ומוזרותו ``מיובשת``. ההסתכלות האחרת הופכת קליפות לזר פרחים ושקיעה, בבוץ לתמונה אלוהית. פה ושם, חומרים המוכרים מסיפורים קודמים של בירשטיין הוזזו כאן לדמויות אחרות ולמקומות אחרים. לפעמים שואל לעצמו המספר מה שבעבר הוענק לדמות אחרת. מה שראה באמת בשוק ברמאללה מועבר כאן למחנה יהודה, ושיכור פריזאי, שביקש מקיר שיזוז, נשתל כאן ברחוב ירושלמי נידח. מכאן שאין לקבל בפשטות את הסיפורים כ``סיפורים מן הרחוב``. הצורך להרכיב ולפברק סיפור כמו מציאותי הוא צורך מרכזי של המספר ושל דמויותיו גם יחד. כולם כאן מספרי סיפורים כפייתיים - קורות חיים במעבר חצייה, סיפור בירידה מאוטובוס או בתור - חציו למאזין אחד וחציו לאחר. במשפט אחד, אפילו בתנועה אחת, נאספים 20 שנות חיים. הסיפור, כמוהו כבורסה, כבנק, כהיאחזות בחפצים ובאוספים, כמוהו כצחוק - מה עוד נותר לנו? רק איתם אפשר לקום שוב ושוב ולהמשיך ללכת. חיום של הבנה, הרגשת יחד מדומה, זוויות של אשליה, ובו בזמן מתנועעת מאחריהם צללית קודרת: ``בקצהו השני של הרחוב עוד נראו הרוקדים האחרונים שנעלמו בחושך, וכאן, מעל גג הטנדר השחור [של חברה-קדישא], ברחוב הריק, התנועע הזרקור ברוח והמשיך ריקוד שקט של אור וצל.