הלחימה של צה"ל בטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון (ובמידה מסוימת גם בעזה) טומנת בחובה מאפיינים דומים ללחימה שניהלו צבאות מערביים אחרים בעשורים האחרונים. אמנם כל זירה ומאפייניה הייחודיים, ועדיין אין צה"ל חייב "להתגלח על הזקן שלו" לבדו. אפשר ומוטב ללמוד גם מלקחיהם של אחרים.

הספר המרתק "ללא תהילה" שכתב פרנסיס "בינג" ווסט (הוצאת אמ"ץ־תוה"ד־המעבדה התפיסתית ומשרד הביטחון, 2009), ובו תוארה המערכה שניהלו כוחות המרינס (חיל הנחתים) וצבא היבשה האמריקניים בעיר פלוג׳ה שבעיראק ב־2004, הוא אסופת לקחים רלוונטית שכזו.

ווסט, בוגר האוניברסיטאות ג'ורג'טאון ופרינסטון, לחם בווייטנאם כקצין בחיל הנחתים ובהמשך שימש כעוזרו של מזכיר ההגנה לענייני ביטחון בינלאומי בממשל רייגן. הוא הצטרף למסע המלחמה שניהלה דיוויזיית המרינס 1 בעיראק ב־2003. הדיוויזיה "נקטה פעולת הסחה, חתכה דרך שש דיוויזיות עיראקיות, התעלמה מפקודות להאט, ותפסה/כבשה את החלק המזרחי של בגדאד, שבועות לפני לוח־הזמנים שקבעה התוכנית" (עמוד 59).

מפקד הדיוויזיה היה מייג’ור־גנרל ג׳יימס מאטיס, "שזכה למוניטין בשל אומץ ליבו, כשביקר בתדירות גבוהה בקווי החזית, כדי לחוש את שדה הקרב" (עמוד 59). מאז שהתגייס לנחתים שירת מאטיס שכונה בפי חייליו "כאוס" ו־"כלב משוגע") במגוון תפקידי פיקוד. במלחמת המפרץ שירת כמפקד גדוד ועוטר בכוכב הארד על אומץ לבו. בפלישה לאפגניסטן פיקד על כוח המשימה 58 ובמלחמת עיראק, כאמור, פיקד על הדיוויזיה ה־1 של החיל והוביל אותה במסע המלחמה עד לבגדד. הוא נחשב לקצין חושב, יצירתי ובעל חשיבה "מחוץ לקופסה". בזכות הידידות שנרקמה בין מאטיס לווסט שב האחרון לעיראק שנה לאחר מכן בכדי לסקר את לחימת הדיוויזיה בפלוג׳ה.

המרינס הגיעו למחוז אל־אנבר במרץ 2004 והחליפו שם כוח מיומן לא פחות, הדיוויזיה המוטסת 82 של צבא היבשה. כוחות הדיוויזיה שביצעו תעסוקה מבצעית במחוז נדרשו ללחום בפעילי הטרור שהנהיג אבו מוסעב א־זרקאווי.

לוטננט־קולונל בראיין דרינקוויין, מפקד גדוד הצנחנים ה־1 ברג'ימנט ה־505 שבדיוויזיה התקשה למצוא דפוס פעולה יעיל כנגד המחבלים שפעלו מתוך האוכלוסייה האזרחית הבלתי־מעורבת בפלוג׳ה. "מפקדת הכוחות המיוחדים הציעה למג"ד פתרון לא מקובל/שמרני, כדי לחדור לשוק ולהשיג מידע ולסמן יעדים לפשיטה, והמג"ד תמך בו בהתלהבות" (עמוד 49). למעשה, הוצע לו שילוב בין פעולה "מסוערבת" לפשיטה, דפוס פעולה יעיל שפותח בשעתו בצבא הבריטי בעת פעילות כנגד ה־IRA באירלנד ובהמשך אומץ והופעל בהצלחה גם בצה"ל.

שתי פלוגות מהגדוד היו ערוכות לפשיטה רכובה, ואילו "שני ׳מפעילי׳ דלתא היו בתוך השוק כדי לסמן את החנויות שנבחרו כמטרות לפשיטה. אף לא אחד ממאות העיראקים שהיו עסוקים בקניות, בסחר־מכר, בשיטוט או בעבודות שונות, התעניין באיש הלבוש בגלימה מסורתית מלוכלכת, המשתרך מחנות לחנות, עוצר מדי פעם ליד אחת מהן, מעיף מבט על כלי הנשק העומדים למכירה, וממלמל לעצמו" (עמוד 49). לאחר שהמודיעין נאסף, "הצנחנים, שהובלו בידי ׳מפעילי׳ הכוחות המיוחדים, רצו מסמטה לסמטה, עוצרים 15 עיראקים ותופסים 70 מטעני נפץ" (עמוד 50).

כשנדרש לסכם את התעסוקה היה דירנקוויין פסימי. זה נפלא להיות נחמד, אמר, "אבל מצאנו כי אם אתה מרפה אפילו לשניה אחת מהבחורים הרעים, הם מיד מופיעים ותופסים לך בגרון" (עמוד 51). הגדוד היה מעורב ב־262 היתקלויות (61 מהן כללו ירי נ"ט). רגע לפני שהעביר את הגזרה למרינס אמר דרינקוויין לאחד הכתבים, כי "אף אחד מאלה [המתקוממים החמושים] לא היה כאן כאשר הגענו לכאן, ושישה חודשים מהיום, לאחר שהמרינס יעזבו, הם ייצרו עוד רבים נוספים. הם [המרינס] יתפסו ויהרגו רבים מהאויב, אבל יופיעו במקומם אנשים חדשים שיתפסו נשק ויתקפו" (עמוד 58).

טעימה מאופי התעסוקה קיבלו המרינס כשמפקדיהם היו בחפיפה עם הצנחנים לקראת קבלת אחריות על הגזרה וספגו התקפת מרגמות על מרכז הממשל בעיר. מפקד פלוגת אקו בגדוד 1/2, קפטן דאגלס "דוג" זמביץ, תהה אז "איזו מן עיר זאת המנסה להרוג את מועצת העיר" (עמוד 64).

הדיוויזיה בפיקוד מאטיס קיימה הכנות ממושכות לתעסוקה בעיראק. בין היתר נפגשו מפקדיה עם ותיקי החיל במילואים ששירתו במחלקת הפעולה המשותפת במלחמת וייטנאם וצברו ניסיון רב בפעילות לצד כוחות מן האוכלוסייה המקומית. בנוסף, נפגשו המפקדים עם מזרחנים ועיינו באופן יסודי ב"מדריך השדה של המרינס למלחמות קטנות".

מאטיס הדגיש לפקודיו כי "בעזרת משמעת חזקה, אמונה מוצקה, דריכות מבצעית שלא ניתן לערערה ואדיבות כלפי החפים מפשע, נוכל להוציא אל הפועל את המשימה הזאת" (עמוד 60). במטרה לבדל בין המחבלים לבלתי־מעורבים שם מאטיס דגש על דיוק בירי, והדגיש את העיקרון לפיו: "ירייה אחת – הרוג אחד" (עמוד 60).

הדים לתפיסה זו ניתן למצוא גם בצה"ל. בשעתו אימץ המג"ד שלי בצנחנים את גישת המרינס ללוחמה בטרור כמוטו גדודי: "סבלנות, התמדה ולעיתים כדור בין העיניים". גישה זו נותרה רלוונטית גם כיום.

הדגש על פגיעה מדויקת הוכיח את עצמו. "יום-אחר-יום גבו צלפי המרינס מחיר קבוע מאנשי ההתנגדות החמושה" (עמוד 179). לדברי עיתונאי בריטי "הצלפים הם אלה שתושבי פלוג׳ה מפחדים מהם יותר מכל דבר אחר" (עמוד 179).

במהלך התעסוקה הקמ"ן של מאטיס אמר לו כי הלחימה אינה נשלטת מלמעלה בידי גורם כלשהו. זהו גל של ג׳יהאד, הסביר. עם זאת, נראה כי הממשל האמריקני נמנע מלהגדיר לכוחות מה אמור להשיג כיבוש פלוג׳ה. לא היה שום מסמך שפירט את האסטרטגיה שמהלך זה נועד לשרת. גם לא הייתה אחדות דעים בפיקוד הבכיר ובדרג המדיני לגבי עצם ההיגיון שבמהלך זה ולכן המרינס יצאו למבצעים התקפיים רבים, אך נעצרו פעם אחר פעם.

מאטיס, שהעדיף להימנע ממבצע צבא רחב היקף עתיר הרס ונפגעים בלתי־מעורבים, לא אהב את העצירות האופרטיביות שכפו הדרגים הבכירים על כוחותיו בלחימה. למפקדיו ציטט את נפוליאון שאמר "אם אנחנו עומדים לקחת את וינה, אז בשם אלוהים, אדוני, קח אותה!" (עמוד 126).

המחבר ציין כי פעילי הטרור "אימצו, מהר יותר מהאמריקנים, שיטות פעולה שסייעו להם להתגבר על אמצעי הלחימה של האמריקנים" (עמוד 101). המחבלים ניצלו גם את יכולתן לפשוט וללבוש את כסות הבלתי־מעורבים כרצונם, והצליחו לאתגר מאוד את כוחות המרינס.

ב־11 באפריל הוביל לוטננט־קולונל בראיין מקקוי (מחבר הספר "להט הפיקוד") את גדוד 4/3 למבצע בפלוג׳ה. "גדוד 4/3 היה למוד קרבות; רוב הקצינים וכ־60 אחוזים מהחיילים לחמו יחד שנה קודם לכן. גדוד 4/3 היה זה שפירק את הפסל הגדול של צדאם בכיכר ׳השחרור׳, שסימל את נפילתה של בגדאד" (עמוד 123).

במהלך הקרב קיבל מקקוי אינדיקציה מודיעינית לפיה המחבלים העיראקים חשו כי "המרינס תוקפים מכל הכיוונים" (עמוד 147). הם החלו לסגת ואילו "מפקדי הפלוגות של מקקוי חשו שהם בתנופה – הקרב נכנס לתוך קצב של לחימה" (עמוד 147).

למעשה, "לא היה צורך שהנחתים יטהרו כל בית; היה חשוב יותר לשמור על התקדמות כתף-אל-כתף, ולסרוק כל סמטה וחצר. אם בחזיתם נגלתה מטרה ׳קשה׳, היה ביכולתם של המרינס לקרוא לטנקים לסייע ולהשמיד את המטרה. אם לנשק העיקרי של הטנק – התותח – לא הייתה זווית ירי, הם נהגו לרתק את הבית, לאגוף אותו ולהמשיך קדימה" (עמוד 147).

המג"ד, מקקוי, "נע ממקום למקום, מתעלם מהכדורים השורקים סביבו, כדי להדריך ולעודד את חייליו ולתאם את האש" (עמוד 150). במהלך הלחימה "הנחתים ראו עיראקים חמושים יוצאים ונכנסים בין החומות המקיפות את המסגד. "אני מוריד אותו", (עמוד 152), החליט מקקוי והכווין לעברו מטוס קרב מסוג F-16, שהטיל שתי פצצות בנות 250 ק"ג על היעד. להערכת מקקוי כמאה מחבלים נפגעו בתקיפה. אולם לאחריה, בהוראת המח"ט, נסוג הגדוד מחוץ לעיר.

ב־26 באפריל, מפקד פלוגת אקו בגדוד 1/2, קפטן "דוג" זמביץ, "הוביל 39 נחתים דרך בית־הקברות מזרחה. עימו הייתה מחלקה 2 בפיקודו של לוטננט דן ווגנר, כיתת נשק, וכמה לוחמים מיחידת הקומנדו המיוחדת 26–6. זמביץ ארגן שני טנקים שיעמדו בכוננות לטובתו, והכין רשימת מטרות לכיתת המרגמות" (עמוד 198). הפלוגה תפסה מספר בתים ברובע ג'ולאן. עם שחר נחשפו הנחתים והחל קרב קשה. המחלקה ספגה מספר פצועים ופגעה במספר חמושים.

זמביץ הקפיד לנוע בין עמדות הפלוגה, אף שהיה חשוף לאש צלפים, בכדי שתמונת הקרב שבידו תהיה מדויקת ובהירה ככל שניתן. "כמתאבק ידוע באקדמיה של הצי, זמביץ היה מורגל בהתמקדות ביריב, ואת היכולת הזאת הוא לא איבד. מוחו לא חדל לנסות לצפות ולהעריך את הצעד הבא" (עמוד 204). זמביץ זיהה שירי רקטות ה־RPG פחת, משום שהמחבלים ככל הנראה ירו יותר מדי מהן. הוא ניצל זאת לפינוי הפצועים ולהתארגנות לנסיגה. "אנחנו הורגים את הממזרים האלה במשך חודש. אל תדאגו, הם יהיו כאן גם מחר" (עמוד 208 ), אמר לאנשיו. בקרב נהרג נחת אחד ו־17 נפצעו. זמביץ, שכונה "האריה מפלוג׳ה", נהרג ב־2007 כקצין קישור לאגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA בעיראק.

באוגוסט סיים מאטיס את תפקידו כמפקד הדיוויזיה, והוחלף בידי הגנרל ריצ'רד נטונסקי, קצין חי"ר עתיר ניסיון. גם המדיניות השתנתה ובנובמבר יצא לפועל מבצע צבאי רחב היקף כנגד פעילי הטרור בפלוג׳ה. הצבא האמריקני ריכז למבצע דיוויזיה משימתית שכללה כוחות נחתים, כוחות שריון של צבא היבשה, גדוד בריטי וגדודים עיראקים שצבא היבשה האמריקני הקים ואימן. עיקר נטל הלחימה בשטח הבנוי הוטל על כוחות המרינס. נטונסקי החליט על התקפת לילה.

"התקפה של שישה גדודים בלילה, בחזית ברוחב שלושה מיל, דרך שלוש פרצות במכשול המתקוממים, מחייבת תיאום דקדקני" (עמוד 266). המהלך תבע ממנו "את כל הביטחון והאמונה בעשרות הלוטננטים, והסמ"רים המובילים את המחלקות שלהם, ואת צוותי הסיוע הצמוד" (עמוד 266). פיקוד משימה הוא הדרך היחידה שזה יצליח.

הקרב היה ממושך, והמרינס ניהלו במהלכו לחימה מבית לבית, עד שהשיגה שליטה מבצעית של ממש בעיר. ב־20 החודשים שלחמו האמריקנים בפלוג׳ה נהרגו 151 חיילים ונפצעו למעלה מ־1,000.

בפרק החותם את הספר ניתח ווסט את הסיבות להתמשכות המערכה, ומצא כי המרכזיות שבהן נבעו מהיעדר אסטרטגיה סדורה ומפיצול בשרשרת הפיקוד. לאחר כיבוש עיראק יצרו האמריקנים שתי שרשראות פיקוד נפרדות זו מזו. לאחת, בראשות השגריר פול ברמר, הייתה הסמכות להחליט על מדיניות ותקציב. פיקוד המרכז, עליו פיקד גנרל ג׳ון אביזייד, היה אחראי לביטחון אבל לא להקמתו ולהכשרתו של הצבא העיראקי החדש.

"הפרדה זו של סמכות מאחריות, יצרה תקלות, סדקים, חשדנות ואי אמון חמורים ושיטתיים" (עמוד 317). לא היה תואם בין המדיניות שהתווה ממשל בוש לבין הצבא ונציגי הממשל בעיראק. ״החלופה שהציעו הנחתים, הייתה לאפשר להם לסיים את המתקפה, מאחר והפסקתה טומנת בחובה את הסכנה הוודאית שפלוג׳ה תהפוך לעיר מקלט של האויב" (עמוד 318).

הדרג המדיני והצבאי הבכיר נמנע מלהתייחס בכובד ראש לעמדת המפקדים בשטח, ובסופו של דבר ישר מבצע רחב הרבה יותר מדי מאוחר, כאשר היקף המחבלים בפלוג׳ה גדל משמעותית והיערכותם להתקפה שכזו שופר באופן ניכר. אין "אם" בהיסטוריה, אבל קשה להשתחרר מהמחשבה שהפעלת הדיוויזיה, תחת פיקוד מאטיס באפריל או במאי הייתה מאפשרת למרינס לתקוף את המחבלים כשהם בנחיתות ניכרת, ואולי להשלים את המשימה במחיר קטן יותר ובזמן קצר יותר.

ווסט ציין כי בעידן המודרני "לכל קרב יש קהל צופים גלובלי" (עמוד 320). ישנו קרב על התודעה הבינלאומית כמו גם על זו של הציבור האמריקני והעיראקי. "אל־ג׳זירה בעטה לנו בתחת" (עמוד 320)., סיכם גנרל ג'יימס קונווי, מפקד כוח המשלוח של הנחתים בעיראק. הפעלת אש אגרסיבית מדי, צילומים שהציגו את האמריקנים כקלגסים והקושי לייצר הישגים מוחשיים בשטח במהירות (אתגר אופייני למלחמה בטרור שמחייבת כאמור, סבלנות והתמדה), הקשו על האמריקנים לנצח בשדה הקרב של התודעה. לכן, למעשה, הם לא נהנו מתמיכת התושבים העיראקים כמו גם מתמיכת דעת הקהל בארצות־הברית.

בעימותים במאה ה־21 נותרה חשיבות לכוחות החי"ר, שנדרשים לא פעם ללחום מבית לבית, בסמטאות וברחובות. בקרב בפלוג׳ה החי"ר לא היה מצויד כראוי למשימה. "לצבא ארצות־הברית היו יותר מטוסי קרב וטייסים, ממפקדי כיתות חי"ר" (עמוד 321).

לקח נוסף שציין ווסט הוא כי למעשה, "אין יכולת לנצח התקוממות על־ידי כוח כיבוש צבאי בלבד" (עמוד 319). נדרש מהלך מדיני משלים ובעיקר אסטרטגיה סדורה למערכה ממושכת, משום שבלחימה מן הסוג הזה אין "זבנג וגמרנו". זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.

הלחימה של צה"ל בטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון (ובמידה מסוימת גם בעזה) טומנת בחובה מאפיינים דומים ללחימה שניהלו צבאות מערביים אחרים בעשורים האחרונים. אמנם כל זירה ומאפייניה הייחודיים, ועדיין אין צה"ל חייב "להתגלח על הזקן שלו" לבדו. אפשר ומוטב ללמוד גם מלקחיהם של אחרים.

הספר המרתק "ללא תהילה" שכתב פרנסיס "בינג" ווסט (הוצאת אמ"ץ־תוה"ד־המעבדה התפיסתית ומשרד הביטחון, 2009), ובו תוארה המערכה שניהלו כוחות המרינס (חיל הנחתים) וצבא היבשה האמריקניים בעיר פלוג׳ה שבעיראק ב־2004, הוא אסופת לקחים רלוונטית שכזו.

ווסט, בוגר האוניברסיטאות ג'ורג'טאון ופרינסטון, לחם בווייטנאם כקצין בחיל הנחתים ובהמשך שימש כעוזרו של מזכיר ההגנה לענייני ביטחון בינלאומי בממשל רייגן. הוא הצטרף למסע המלחמה שניהלה דיוויזיית המרינס 1 בעיראק ב־2003. הדיוויזיה "נקטה פעולת הסחה, חתכה דרך שש דיוויזיות עיראקיות, התעלמה מפקודות להאט, ותפסה/כבשה את החלק המזרחי של בגדאד, שבועות לפני לוח־הזמנים שקבעה התוכנית" (עמוד 59).

מפקד הדיוויזיה היה מייג’ור־גנרל ג׳יימס מאטיס, "שזכה למוניטין בשל אומץ ליבו, כשביקר בתדירות גבוהה בקווי החזית, כדי לחוש את שדה הקרב" (עמוד 59). מאז שהתגייס לנחתים שירת מאטיס שכונה בפי חייליו "כאוס" ו־"כלב משוגע") במגוון תפקידי פיקוד. במלחמת המפרץ שירת כמפקד גדוד ועוטר בכוכב הארד על אומץ לבו. בפלישה לאפגניסטן פיקד על כוח המשימה 58 ובמלחמת עיראק, כאמור, פיקד על הדיוויזיה ה־1 של החיל והוביל אותה במסע המלחמה עד לבגדד. הוא נחשב לקצין חושב, יצירתי ובעל חשיבה "מחוץ לקופסה". בזכות הידידות שנרקמה בין מאטיס לווסט שב האחרון לעיראק שנה לאחר מכן בכדי לסקר את לחימת הדיוויזיה בפלוג׳ה.

המרינס הגיעו למחוז אל־אנבר במרץ 2004 והחליפו שם כוח מיומן לא פחות, הדיוויזיה המוטסת 82 של צבא היבשה. כוחות הדיוויזיה שביצעו תעסוקה מבצעית במחוז נדרשו ללחום בפעילי הטרור שהנהיג אבו מוסעב א־זרקאווי.

לוטננט־קולונל בראיין דרינקוויין, מפקד גדוד הצנחנים ה־1 ברג'ימנט ה־505 שבדיוויזיה התקשה למצוא דפוס פעולה יעיל כנגד המחבלים שפעלו מתוך האוכלוסייה האזרחית הבלתי־מעורבת בפלוג׳ה. "מפקדת הכוחות המיוחדים הציעה למג"ד פתרון לא מקובל/שמרני, כדי לחדור לשוק ולהשיג מידע ולסמן יעדים לפשיטה, והמג"ד תמך בו בהתלהבות" (עמוד 49). למעשה, הוצע לו שילוב בין פעולה "מסוערבת" לפשיטה, דפוס פעולה יעיל שפותח בשעתו בצבא הבריטי בעת פעילות כנגד ה־IRA באירלנד ובהמשך אומץ והופעל בהצלחה גם בצה"ל.

שתי פלוגות מהגדוד היו ערוכות לפשיטה רכובה, ואילו "שני ׳מפעילי׳ דלתא היו בתוך השוק כדי לסמן את החנויות שנבחרו כמטרות לפשיטה. אף לא אחד ממאות העיראקים שהיו עסוקים בקניות, בסחר־מכר, בשיטוט או בעבודות שונות, התעניין באיש הלבוש בגלימה מסורתית מלוכלכת, המשתרך מחנות לחנות, עוצר מדי פעם ליד אחת מהן, מעיף מבט על כלי הנשק העומדים למכירה, וממלמל לעצמו" (עמוד 49). לאחר שהמודיעין נאסף, "הצנחנים, שהובלו בידי ׳מפעילי׳ הכוחות המיוחדים, רצו מסמטה לסמטה, עוצרים 15 עיראקים ותופסים 70 מטעני נפץ" (עמוד 50).

כשנדרש לסכם את התעסוקה היה דירנקוויין פסימי. זה נפלא להיות נחמד, אמר, "אבל מצאנו כי אם אתה מרפה אפילו לשניה אחת מהבחורים הרעים, הם מיד מופיעים ותופסים לך בגרון" (עמוד 51). הגדוד היה מעורב ב־262 היתקלויות (61 מהן כללו ירי נ"ט). רגע לפני שהעביר את הגזרה למרינס אמר דרינקוויין לאחד הכתבים, כי "אף אחד מאלה [המתקוממים החמושים] לא היה כאן כאשר הגענו לכאן, ושישה חודשים מהיום, לאחר שהמרינס יעזבו, הם ייצרו עוד רבים נוספים. הם [המרינס] יתפסו ויהרגו רבים מהאויב, אבל יופיעו במקומם אנשים חדשים שיתפסו נשק ויתקפו" (עמוד 58).

טעימה מאופי התעסוקה קיבלו המרינס כשמפקדיהם היו בחפיפה עם הצנחנים לקראת קבלת אחריות על הגזרה וספגו התקפת מרגמות על מרכז הממשל בעיר. מפקד פלוגת אקו בגדוד 1/2, קפטן דאגלס "דוג" זמביץ, תהה אז "איזו מן עיר זאת המנסה להרוג את מועצת העיר" (עמוד 64).

הדיוויזיה בפיקוד מאטיס קיימה הכנות ממושכות לתעסוקה בעיראק. בין היתר נפגשו מפקדיה עם ותיקי החיל במילואים ששירתו במחלקת הפעולה המשותפת במלחמת וייטנאם וצברו ניסיון רב בפעילות לצד כוחות מן האוכלוסייה המקומית. בנוסף, נפגשו המפקדים עם מזרחנים ועיינו באופן יסודי ב"מדריך השדה של המרינס למלחמות קטנות".

מאטיס הדגיש לפקודיו כי "בעזרת משמעת חזקה, אמונה מוצקה, דריכות מבצעית שלא ניתן לערערה ואדיבות כלפי החפים מפשע, נוכל להוציא אל הפועל את המשימה הזאת" (עמוד 60). במטרה לבדל בין המחבלים לבלתי־מעורבים שם מאטיס דגש על דיוק בירי, והדגיש את העיקרון לפיו: "ירייה אחת – הרוג אחד" (עמוד 60).

הדים לתפיסה זו ניתן למצוא גם בצה"ל. בשעתו אימץ המג"ד שלי בצנחנים את גישת המרינס ללוחמה בטרור כמוטו גדודי: "סבלנות, התמדה ולעיתים כדור בין העיניים". גישה זו נותרה רלוונטית גם כיום.

הדגש על פגיעה מדויקת הוכיח את עצמו. "יום-אחר-יום גבו צלפי המרינס מחיר קבוע מאנשי ההתנגדות החמושה" (עמוד 179). לדברי עיתונאי בריטי "הצלפים הם אלה שתושבי פלוג׳ה מפחדים מהם יותר מכל דבר אחר" (עמוד 179).

במהלך התעסוקה הקמ"ן של מאטיס אמר לו כי הלחימה אינה נשלטת מלמעלה בידי גורם כלשהו. זהו גל של ג׳יהאד, הסביר. עם זאת, נראה כי הממשל האמריקני נמנע מלהגדיר לכוחות מה אמור להשיג כיבוש פלוג׳ה. לא היה שום מסמך שפירט את האסטרטגיה שמהלך זה נועד לשרת. גם לא הייתה אחדות דעים בפיקוד הבכיר ובדרג המדיני לגבי עצם ההיגיון שבמהלך זה ולכן המרינס יצאו למבצעים התקפיים רבים, אך נעצרו פעם אחר פעם.

מאטיס, שהעדיף להימנע ממבצע צבא רחב היקף עתיר הרס ונפגעים בלתי־מעורבים, לא אהב את העצירות האופרטיביות שכפו הדרגים הבכירים על כוחותיו בלחימה. למפקדיו ציטט את נפוליאון שאמר "אם אנחנו עומדים לקחת את וינה, אז בשם אלוהים, אדוני, קח אותה!" (עמוד 126).

המחבר ציין כי פעילי הטרור "אימצו, מהר יותר מהאמריקנים, שיטות פעולה שסייעו להם להתגבר על אמצעי הלחימה של האמריקנים" (עמוד 101). המחבלים ניצלו גם את יכולתן לפשוט וללבוש את כסות הבלתי־מעורבים כרצונם, והצליחו לאתגר מאוד את כוחות המרינס.

ב־11 באפריל הוביל לוטננט־קולונל בראיין מקקוי (מחבר הספר "להט הפיקוד") את גדוד 4/3 למבצע בפלוג׳ה. "גדוד 4/3 היה למוד קרבות; רוב הקצינים וכ־60 אחוזים מהחיילים לחמו יחד שנה קודם לכן. גדוד 4/3 היה זה שפירק את הפסל הגדול של צדאם בכיכר ׳השחרור׳, שסימל את נפילתה של בגדאד" (עמוד 123).

במהלך הקרב קיבל מקקוי אינדיקציה מודיעינית לפיה המחבלים העיראקים חשו כי "המרינס תוקפים מכל הכיוונים" (עמוד 147). הם החלו לסגת ואילו "מפקדי הפלוגות של מקקוי חשו שהם בתנופה – הקרב נכנס לתוך קצב של לחימה" (עמוד 147).

למעשה, "לא היה צורך שהנחתים יטהרו כל בית; היה חשוב יותר לשמור על התקדמות כתף-אל-כתף, ולסרוק כל סמטה וחצר. אם בחזיתם נגלתה מטרה ׳קשה׳, היה ביכולתם של המרינס לקרוא לטנקים לסייע ולהשמיד את המטרה. אם לנשק העיקרי של הטנק – התותח – לא הייתה זווית ירי, הם נהגו לרתק את הבית, לאגוף אותו ולהמשיך קדימה" (עמוד 147).

המג"ד, מקקוי, "נע ממקום למקום, מתעלם מהכדורים השורקים סביבו, כדי להדריך ולעודד את חייליו ולתאם את האש" (עמוד 150). במהלך הלחימה "הנחתים ראו עיראקים חמושים יוצאים ונכנסים בין החומות המקיפות את המסגד. "אני מוריד אותו", (עמוד 152), החליט מקקוי והכווין לעברו מטוס קרב מסוג F-16, שהטיל שתי פצצות בנות 250 ק"ג על היעד. להערכת מקקוי כמאה מחבלים נפגעו בתקיפה. אולם לאחריה, בהוראת המח"ט, נסוג הגדוד מחוץ לעיר.

ב־26 באפריל, מפקד פלוגת אקו בגדוד 1/2, קפטן "דוג" זמביץ, "הוביל 39 נחתים דרך בית־הקברות מזרחה. עימו הייתה מחלקה 2 בפיקודו של לוטננט דן ווגנר, כיתת נשק, וכמה לוחמים מיחידת הקומנדו המיוחדת 26–6. זמביץ ארגן שני טנקים שיעמדו בכוננות לטובתו, והכין רשימת מטרות לכיתת המרגמות" (עמוד 198). הפלוגה תפסה מספר בתים ברובע ג'ולאן. עם שחר נחשפו הנחתים והחל קרב קשה. המחלקה ספגה מספר פצועים ופגעה במספר חמושים.

זמביץ הקפיד לנוע בין עמדות הפלוגה, אף שהיה חשוף לאש צלפים, בכדי שתמונת הקרב שבידו תהיה מדויקת ובהירה ככל שניתן. "כמתאבק ידוע באקדמיה של הצי, זמביץ היה מורגל בהתמקדות ביריב, ואת היכולת הזאת הוא לא איבד. מוחו לא חדל לנסות לצפות ולהעריך את הצעד הבא" (עמוד 204). זמביץ זיהה שירי רקטות ה־RPG פחת, משום שהמחבלים ככל הנראה ירו יותר מדי מהן. הוא ניצל זאת לפינוי הפצועים ולהתארגנות לנסיגה. "אנחנו הורגים את הממזרים האלה במשך חודש. אל תדאגו, הם יהיו כאן גם מחר" (עמוד 208 ), אמר לאנשיו. בקרב נהרג נחת אחד ו־17 נפצעו. זמביץ, שכונה "האריה מפלוג׳ה", נהרג ב־2007 כקצין קישור לאגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA בעיראק.

באוגוסט סיים מאטיס את תפקידו כמפקד הדיוויזיה, והוחלף בידי הגנרל ריצ'רד נטונסקי, קצין חי"ר עתיר ניסיון. גם המדיניות השתנתה ובנובמבר יצא לפועל מבצע צבאי רחב היקף כנגד פעילי הטרור בפלוג׳ה. הצבא האמריקני ריכז למבצע דיוויזיה משימתית שכללה כוחות נחתים, כוחות שריון של צבא היבשה, גדוד בריטי וגדודים עיראקים שצבא היבשה האמריקני הקים ואימן. עיקר נטל הלחימה בשטח הבנוי הוטל על כוחות המרינס. נטונסקי החליט על התקפת לילה.

"התקפה של שישה גדודים בלילה, בחזית ברוחב שלושה מיל, דרך שלוש פרצות במכשול המתקוממים, מחייבת תיאום דקדקני" (עמוד 266). המהלך תבע ממנו "את כל הביטחון והאמונה בעשרות הלוטננטים, והסמ"רים המובילים את המחלקות שלהם, ואת צוותי הסיוע הצמוד" (עמוד 266). פיקוד משימה הוא הדרך היחידה שזה יצליח.

הקרב היה ממושך, והמרינס ניהלו במהלכו לחימה מבית לבית, עד שהשיגה שליטה מבצעית של ממש בעיר. ב־20 החודשים שלחמו האמריקנים בפלוג׳ה נהרגו 151 חיילים ונפצעו למעלה מ־1,000.

בפרק החותם את הספר ניתח ווסט את הסיבות להתמשכות המערכה, ומצא כי המרכזיות שבהן נבעו מהיעדר אסטרטגיה סדורה ומפיצול בשרשרת הפיקוד. לאחר כיבוש עיראק יצרו האמריקנים שתי שרשראות פיקוד נפרדות זו מזו. לאחת, בראשות השגריר פול ברמר, הייתה הסמכות להחליט על מדיניות ותקציב. פיקוד המרכז, עליו פיקד גנרל ג׳ון אביזייד, היה אחראי לביטחון אבל לא להקמתו ולהכשרתו של הצבא העיראקי החדש.

"הפרדה זו של סמכות מאחריות, יצרה תקלות, סדקים, חשדנות ואי אמון חמורים ושיטתיים" (עמוד 317). לא היה תואם בין המדיניות שהתווה ממשל בוש לבין הצבא ונציגי הממשל בעיראק. ״החלופה שהציעו הנחתים, הייתה לאפשר להם לסיים את המתקפה, מאחר והפסקתה טומנת בחובה את הסכנה הוודאית שפלוג׳ה תהפוך לעיר מקלט של האויב" (עמוד 318).

הדרג המדיני והצבאי הבכיר נמנע מלהתייחס בכובד ראש לעמדת המפקדים בשטח, ובסופו של דבר ישר מבצע רחב הרבה יותר מדי מאוחר, כאשר היקף המחבלים בפלוג׳ה גדל משמעותית והיערכותם להתקפה שכזו שופר באופן ניכר. אין "אם" בהיסטוריה, אבל קשה להשתחרר מהמחשבה שהפעלת הדיוויזיה, תחת פיקוד מאטיס באפריל או במאי הייתה מאפשרת למרינס לתקוף את המחבלים כשהם בנחיתות ניכרת, ואולי להשלים את המשימה במחיר קטן יותר ובזמן קצר יותר.

ווסט ציין כי בעידן המודרני "לכל קרב יש קהל צופים גלובלי" (עמוד 320). ישנו קרב על התודעה הבינלאומית כמו גם על זו של הציבור האמריקני והעיראקי. "אל־ג׳זירה בעטה לנו בתחת" (עמוד 320)., סיכם גנרל ג'יימס קונווי, מפקד כוח המשלוח של הנחתים בעיראק. הפעלת אש אגרסיבית מדי, צילומים שהציגו את האמריקנים כקלגסים והקושי לייצר הישגים מוחשיים בשטח במהירות (אתגר אופייני למלחמה בטרור שמחייבת כאמור, סבלנות והתמדה), הקשו על האמריקנים לנצח בשדה הקרב של התודעה. לכן, למעשה, הם לא נהנו מתמיכת התושבים העיראקים כמו גם מתמיכת דעת הקהל בארצות־הברית.

בעימותים במאה ה־21 נותרה חשיבות לכוחות החי"ר, שנדרשים לא פעם ללחום מבית לבית, בסמטאות וברחובות. בקרב בפלוג׳ה החי"ר לא היה מצויד כראוי למשימה. "לצבא ארצות־הברית היו יותר מטוסי קרב וטייסים, ממפקדי כיתות חי"ר" (עמוד 321).

לקח נוסף שציין ווסט הוא כי למעשה, "אין יכולת לנצח התקוממות על־ידי כוח כיבוש צבאי בלבד" (עמוד 319). נדרש מהלך מדיני משלים ובעיקר אסטרטגיה סדורה למערכה ממושכת, משום שבלחימה מן הסוג הזה אין "זבנג וגמרנו". זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.