ביקורת ספרותית על קרבות יבוסי מאת אלון קדיש
ספר מעולה

---

"אם אצלנו יורד גשם, הוא יורד גם אצל האויב. אנחנו בצרות, אבל כך גם האויב. אם נישאר ונילחם?, נצעד על חודו של תער, אך עדיין הסיכוי שננצח" (עמוד 165).

הספר "קרבות יבוסי" מאת פרופסור אלון קדיש וד"ר משה ארנוולד, (הוצאת משרד הביטחון, 2008) ביקש לתאר את אחד המבצעים המרתקים בתולדות מלחמת העצמאות – מבצע "יבוסי", שהקרב המפורסם ביותר במהלכו היה הקרב על מנזר סן סימון ושכונת קטמון. לטענת המחברים "גבורתם של לוחמי הפלמ"ח בסן סימון, שכללו כמה ממפקדי העתיד הבולטים של צה"ל, קיבלה לימים מימדים מיתיים והאפילה על שאר הקרבות "יבוסי", כשם שההצלחה בכיבוש קטמון האפילה על הכישלונות בצפון העיר ועל ההחלטות השגויות שמאחוריהם" (עמוד 8). בדיעבד, טענו, "יבוסי" לא היה מבצע אלא סדרת קרבות שנכרכה יחדיו. 
 
תיאורם את הקרב על מנזר סן סימון מרתק. על כוח הפלמ"ח שלחם בקרב פיקד "אליהו סלע ("רעננה"), אחד מסגניו של טבנקין וקצין המבצעים הגדודי, שהכיר את ירושלים משירותו בפלמ"ח" (עמוד 152). המג"ד, יוספ'לה טבנקין נותר מאחור ולמעשה לא לקח חלק בקרב. המחברים ציינו כי "השחיקה שסבל הגדוד חייבה הפעלה של שתי פלוגות מדולדלות (כך שבפועל, מספר החיילים הגיע לכדי מצבת פלוגה אחת), תחת פיקודו של סמג"ד – אליהו סלע – ולא של המג"ד עצמו, למרות שבאותה עת היה הקרב היחידי של גדודו. מג"דים נטו להתמקם בעת הקרב מאחור" (עמוד 179). רק בשלב מאוחר יותר במלחמת העצמאות "החלה להשתרש הנורמה של פיקוד מג"דים מלפנים (למשל, משה דיין בגדוד 89), אלא שאז כבר נקלטו מכשירי קשר פלוגתיים בצה"ל (מ"ק 20) והיחידות הסתגלו לשימוש בהם, כך שיכולת השליטה של מג"דים בכוחותיהם השתפרה ממילא, גם כשלא הובילו את הגדודים" (עמוד 180).

"הכוח העיקרי מהגדוד הרביעי מנה שתי פלוגות מוקטנות, בפיקודם של מרדכי בן פורת (פלוגה ג') ואורי בן־ארי (פלוגה א'). התוכנית התבססה על עיקרון ההפתעה. לא ניתן סיוע מקדים לריכוך היעד והתנועה נעשתה בלילה" (עמוד 153). לפי רפאל איתן ("רפול"), שהיה מ"מ בקרב: "תצפית על השטח, מודל על היעד, תרגילים מוקדמים – כל אלה הם שלבים יותר מאוחרים בהתפתחותו של צה"ל, ב־1948 לא היה להם זכר" (עמוד 153).

"חיילי הכוח ומפקדי המשנה לא ידעו לקראת מה הם הולכים, והקרב בכללו תוכנן על פי המתכונת הרגילה של פשיטה על כפר ערבי. אלא שבפועל, הייתה זו התקפה חזיתית על מתחם מאורגן היטב" (עמוד 153). לאחר תנועה לילית בשטח הררי, "הכוח הפורץ, התגלה על ידי לשמוע ערבי בשטח הפתוח, כ־300 מטרים מהמנזר, ואחרי היערכות מחודשת הוא הסתער על הבית הדרום־מערבי, כשהוא מתוגבר במחלקה מפלוגה א׳. בשלב השני הצליחה פלוגה א׳ לחדור אל תוך המנזר, ומגיניו נסוגו מזרחה" (עמוד 157). במהלך הפריצה למתחם, כתבו, "התערבבה מחלקת התגבור מפלוגה א' בפלוגה ג'. מחלקה אחרת, בפיקודו של "רפול", התמקמה מחוץ למבנים, כדי לאבטח את הכוח ולמנוע חדירת לוחמים ערביים למתחם. יתרת פלוגה ג' התמקמה בבניין המנזר ועל גגו" (עמוד 158). הקרב היה קשה ונמשך שעות ארוכות. לבסוף, כידוע, החזיקו לוחמי הפלמ"ח מעמד והערבים נשברו. חטיבת עציוני כבשה את קטמון. זה היה ההישג הממשי היחיד של מבצע "יבוסי" כולו. 

"הניצחון לא היה בזכות תחבולה, שימוש מושכל בכוח, או רמה מקצועית גבוהה יותר, אלא סיבולת גרידא" (עמוד 165), קבעו המחברים בצדק. באותה עת, ציינו, "צורת הקרב המוכרת ביותר למפקדי הפלמ"ח הייתה הפשיטה" (עמוד 181). קרב של יותר משלב לחימה אחד היה אתגר שלא נערכו אליו בשלב זה של המלחמה. בהמשך, נלמדו הלקחים והפלמ"ח למד לפעול בצורות קרב נוספות. הספר הציג מחקר מרתק כתוב היטב שכלל מבט ביקורתי ומפוכח על מבצע שהפך למיתוס. גם לאחר מחקרם של השניים, אגב, לא נפגע סיפור הקרב על סן סימון, שכל כולו דבקות במשימה לאור המטרה ונחישות, אך הוא מוצב בהקשר נכון ומדויק יותר.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על קרבות יבוסי