ספר חדש של גבריאלה אביגור-רותם!
אני מאוהבת בכתיבה של גבריאלה אביגור-רותם.
לחלק מהספרים שלה לקח לי זמן להיכנס, הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא את העמודים הראשונים עד שנכבשתי ולא יכולתי להפסיק לקרוא.
רוב הספרים שלה כתובים בסגנון זרם התודעה, בלי הקדמות והסברים, הקורא מוזמן לקפוץ ישר לתוך הזרם, עולם של אסוציאציות וקפיצות מדבר לדבר, בין אירועים ודמויות.
רק אחרי כמה עמודים אפשר להתחיל להפריד, לקטלג, להבין מי נגד מי.
דווקא הספר הזה זרם לי מהרגע הראשון.
אולי בגלל שהוא צמוד לתודעה של ילדה בת שבע, שהעולם שלה עוד לא התרחב מספיק ודי בקלות אפשר להבין מי הוא מי בעולם שלה ומה קרה קודם ומה אחר כך.
כתיבה מנקודת מבט של ילד היא עניין מורכב:
טקסט שמחקה ילד בצורה אמינה, ילד שמדבר וחושב כמו ילד בן שבע, כנראה לא יצליח לעניין מבוגר לאורך זמן. אם הטקסט כן מעניין, הילד כנראה לא משכנע.
הטקסט עלול ליפול למלכודת של מניפולציה, לנסות לתפוס את תשומת ליבו של הקורא המבוגר ע"י הצגה מתקתקה של ילד ממיס ושובה לב שמנפיק אמירות תמימות-עמוקות שכאלה ועושה טעויות חמודות כביכול, ילד דמיוני שלא באמת יכול להתקיים.
טקסטים שכתובים מנקודת מבט של ילד הרבה פעמים מתבססים על הפער בין האופן בו הילד חווה ומתאר את האירועים לבין האופן בו המבוגר הקורא את הטקסט מבין יותר מהכותב הדמיוני, רואה תמונה רחבה יותר.
גבריאלה אביגור רותם עומדת במשימה בכבוד: ראשונה, הילדה הראשונה בבית הילדים של קיבוץ ערבות הנגב, היא לא מתוקה ושובת לב. היא חכמה מאוד, סקרנית, מעצבנת לפעמים, לא עקבית, עושה טעויות איומות בשיקול הדעת שלה.
לראשונה חסר ידע לפרש את העולם שסביבה ולמבוגרים לא תמיד יש רצון או כוח לענות על השאלות שלה, אז פה ושם אנחנו בהחלט מבינים יותר ממנה, אבל הספר לא מתבסס על הפער הזה.
הכתיבה מצד אחד נצמדת לתודעה שלה ומתארת את העולם מנקודת מבטה אך מצד שני איננה כתיבה בגוף ראשון, כך שאנחנו לא צריכים להאמין שילדה בת שבע יודעת לכתוב כך.
ואיכשהו כל זה יוצר ספר מעניין וקריא מאוד שקראתי תוך שבת אחת.
ראשונה כאמור היא ילדה חכמה מאוד. קל להאמין שהמוח שלה עובד כמו הספר, ברצף, בלי הפסקות או חלוקה לפרקים, בקפיצות, בהשלמות של פערי ידע בעזרת הלוגיקה והידע הקיים שלה, מה שלפעמים עובד טוב ולפעמים לא ממש.
בת הארבע שלי אירחה שתי חברות לא מזמן ולהפתעתי הרבה הרשתה לשתיהן ללבוש את תחפושות אנה ואלזה שלה ולעצמה הסתפקה בכתר בלבד.
אני המלכה זורנית, היא הסבירה לי.
מי זאת המלכה זורנית? התפעלתי מהדמיון שלה, איך המציאה דמות חדשה
ובכן, הסתבר שמכיוון שהיא לא באמת מכירה את עלילת הסרט "לשבור את הקרח", רק את השירים, היא הניחה שצריכה להיות מלכה בסיפור שבו יש שתי נסיכות, והנה, אלזה שרה בגירסה העברית של let it go:
ממלכת בדידות זוהרת
המלכה - זו אני
ותרגמה לעצמה בראש "המלכה זורנית" וכך נולדה דמות חדשה בסרט לשבור את הקרח.
אולי עשיתי טעות כשהסברתי לה מה אומרות מילות השיר. המלכה זורנית נעלמה מחיינו, אבל בשבת האחרונה היא שוב התחפשה למלכה, ולא סתם מלכה, "אני מלכה מפוארת!" היא הסבירה לי ומיד המשיכה "את יודעת מה זה מפוארת? זה אומר שהיא אוהבת צבע אפור!"
הפעם לא תיקנתי אותה...
בגלל האפיזודות האלה היה קל לי להאמין לדמותה של ראשונה, שעושה טעויות ומשלימה מידע באופן דומה.
היא מתעניינת בשפה ובמילים ועושה ניסיונות בשימוש ובהטיות שלהן, במילים גבוהות שהיא לא מבינה עד הסוף ובביטויים שהיא קולטת מפה ומשם, כך שנוצרים לה משפטים יפהפיים כמו "מחוץ לבית-ילדים שמש-העמים שומשת בכל הכוח".
כן, גם בהטיות מילים לא שגרתיות, כמו אחד הילדים שלי שליטף את בת הדודה שלו תוך שהוא מכריז "טובתי אותה!" או שוב בת הארבע שלי שירתה על אחיה ברובה צעצוע וצעקה "רביתי עליך!" יצא לי להיתקל לא מעט
במובן מסויים היא הזכירה לי את אן שרלי, האסופית. גם היא ילדה חכמה מאוד עם דמיון פעיל ומוח שלא מפסיק לעבוד לשניה, חיבה למילים גבוהות ודיבור צפוף שמעייף, שלא לומר מטריד, את המבוגרים מסביב לא פעם.
אין שום דמיון בין הספרים, רק אבהיר, זאת נקודת דמיון אסוציאטיבית שלי.
אני חושבת שבשני המקרים הכותבות התבססו על הניסיון האישי שלהן ועל הילדות שלהן בתיאור הזה של הגיבורה, וזה מה שהופך את הספר הזה לכל כך אמין, למרות הפער בין הכתיבה היפהפיה לילדה בת שבע.
איך בעצם הגעתי עד כאן בלי לכתוב על מה בכלל הספר?
הספר מתאר קיץ אחד בחייה של ראשונה בת השבע בקיבוץ, ואת עזיבת הקיבוץ והמעבר לעיר.
במסגרת הסיפור יש את דמותה של ראשונה, ילדה אוהבת ספר, שפה ומילים, ילדה שמערבבת בין דמיון למציאות, בין הספרים שהיא קוראת לסביבה הממשית שלה, ילדה שמנסה להבין את הזמן, את הלינאריות חסרת הפשרות שלו ואת חוסר היכולת שלנו לשנות עלילה שכבר התרחשה.
ילדה שברור לנו איך צמחה והיתה לסופרת.
במסגרת הסיפור יש גם שיקוף של חיי הקיבוץ.
אין הפתעות בסיפור הזה, מי שגדל על סיפורי קיבוץ ימצא פה את כל מה שאנחנו כבר מכירים: השווים ושווים יותר, אסיפות חברים סוערות, חברת הילדים האכזרית לעיתים, שאין בה מקום לאינדיוידואליות, לשוני ולחריגה, השמלה היפה מחו"ל שעוברת למחסן הבגים וכל הילדות לובשות אותה לפי תור.
אחרי הביתה של אסף ענברי והיינו העתיד של יעל נאמן שכתבו את הקיבוץ, כל אחד בדרכו, באופן לא שגרתי קצת קשה לחזור לסיפור קיבוץ שגרתי ומוכר.
בלב הסיפור יש את המפגש של ראשונה עם ילד חוץ שמסתיים באופן טרגי וקשה לעיכול,
(באופן כללי, היחס לילדי החוץ כפי שעולה מהספר גרם לי לנוע באי נוחות מול היוהרה הבלתי נתפסת של אנשים שהמציאו סגנון חיים חדש, כזה שבו הילדים גדלים במנותק מהוריהם, ובטרם התבררו תוצאות הניסוי הזה בחיי אדם כבר ראו בעצמם סיפור הצלחה אדיר, חוד החנית, ולקחו על עצמם להציל ולספח לעצמם ילדים מבחוץ שבוודאי יצמחו לתפארת הרחק מהסביבה בה נולדו וגדלו, בסביבה חדשה וזרה להם שמתייחסת אליהם ואל כל סיפור הרקע שלהם בהתנשאות בלתי נתפסת, מה כבר יכול להשתבש...)
בעצם, אם הספר הזה היה כתוב אחרת, בסגנון שגרתי יותר, יש סיכוי טוב שהייתי שונאת אותו, בגלל העלילה שנעה בין תיאור הקיבוץ כפי שכבר הכרנו וקראנו אותו לבין אותה טרגדיה קשה לעיכול.
אבל הוא לא כתוב אחרת, הוא כתוב כך, ביד האמן של גבריאלה אביגור רותם ולכן לא יכולתי לעזוב אותו לרגע וגם אחרי שהורדתי לו כוכב אחד - ממליצה בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
