ביקורת ספרותית על תחת שמי כרתים מאת ג'ני אשקרופט

---

קיץ 1936. אֶלֶני יושבת לצד פָּאפּוּ יוֹרגוֹס (ביוונית= סבא יורגוס) בקדילק העושה דרכה לעבר הוילה אליה מגיעה אלני כל שנה מאנגליה, ומבלה בה את חודשי הקיץ בחברת פאפו האהוב עליה כל כך.

הוילה בנויה בסגנון איטלקי , זכר לתקופת השלטון הוניציאני בכרתים, עוד לפני פלישת הטורקים.
בחודשים אלו השמש מאירה את האי ומכה בחומה ללא רחם. צבע הטורקיז הצלול המאפיין את מימי הים האגאי משמש כרקע המעניק לאי מראה פסטורלי. האוויר מבושם בשלל ריחות: פריחת עצי הלימון, אבקני הבוגווילה הפזורים בכל האי, וענפי הטימין התורמים לעושר הריחות.

אבל בקיץ הזה יש משהו שונה.

אלני תעזוב את האי בתום חופשתה כאדם אחר מאיך שהגיעה אליו.

לוילה הסמוכה לוילה של פָּאפּוּ, הגיעה משפחה מברלין, גרמניה. בערב הראשון לשהותה באי, כשתצא לשחייה הלילית היומית שלה, תפגוש אלני את אוטו. הוא מבוגר ממנה בשנים ספורות, סטודנט מבטיח לארכיטקטורה. היא בת תשע עשרה, ובקיץ הזה התאהבה לראשונה. השניים מנצלים כל רגע פנוי לבלות יחד, ומחפשים האחד את השנייה בכל הזדמנות. קל זה לא. להזכירכם: השנה היא 1936. אישה, בטח ובטח בחורה צעירה, לא יכולה להיראות בחברת בחור שאינו בן משפחתה. השניים נאלצים לתמרן ולחמוק מעיניים בולשות וחטטניות. האי על מרחביו מספק להם פתרונות בצורת פיסות חוף מבודדות.
השניים מלמדים האחד את השנייה את שפת אימם. היא תלמד אותו שקָלִי נִיכְּטָה ביוונית זה לילה טוב, והוא בתורו ילמד אותה שגוטן אבנד בגרמנית זה ערב טוב.
הם לא יידעו שהלימוד ההדדי התמים הזה יהיה דבר בעל חשיבות ומשמעותי בעיצוב עתידם.

בסופו של הקיץ הזה הם מתקשים להיפרד, וכשמגיע הרגע, הם מבטיחים לשמור על קשר מכתבים, דבר שאותו מצליחים לקיים תקופה מסוימת, עד שהוא גווע.
באירופה מנשבות רוחות רעות, החיים ומה שקורה, מצליחים לגעת גם בקשר היפה הזה של שניהם, ואט אט מתקלפות כל השכבות שעשו את הסיפור הזה ליפה, ועכשיו הופכים אותו לבלתי אפשרי.

השנה היא 1941.

אלני ואוטו שוב נמצאים בכרתים. הם לא יודעים האחד על השנייה.
אבל הפעם הדברים שונים. הוא מגיע לאי במדי הצבא הנאצי, והיא כאישה צעירה ומלאת להט ופטריוטיות, ופעילה בארגון, הבאה להגן על שורשיה, משפחתה, המסורת שלה, על כל עולמה וכל מה שהכירה.
הם כמו שני שחקנים המשחקים כל אחד מצדו האחר של המטבע.

והאהבה הגדולה שלהם, מה איתה? ומהי בכלל אהבה? יש לה כוח שיוכל עדיין להתקיים במצב הסבוך הזה? האהבה יכולה להתקיים כמשהו עצמאי במנותק מכל מה שסובב אותם?

אהבה היא גשר. גשר בין אנשים, בין תרבויות, ובין שפה. אבל עד כמה הגשר הזה יציב?
מבחינתי, הסיפור העלה הילוך והתחיל בנקודה הזו. כי סיפורי אהבה כולנו קראנו, ומכל הסוגים, אבל פה מתוארת אהבה מסוג אחר, כזו שההיסטוריה נכנסת בתוכה, ומעמידה את הגיבורים בהתלבטויות לא פשוטות, כשאין פתרון חד משמעי לכאן או לכאן. יותר מכל יש רגשות שלא תמיד משמשים אותנו כמגדלור המראה לנו את הדרך הנכונה, כי אין כזו. בכל דרך יהיה איזה מכשול.

יותר מכל הספר נע על תוואי האהבה מקצה לקצה, כשבין הקצוות יש תהומות עמוקים.

"בכל מקום, בכל מקום, היו אלימות וסכנה ושנאה, ועם זאת, שניהם מצאו זה את זה. וזה היה טוב, וזה היה נכון." (עמ' 338)

הסיפור נע על שני הזמנים, כשכל פרק נושא את השנה בה הסיפור מתרחש. הזיגזוג הזה בין השנים נכון וכתוב טוב.
כל הסיפור והעוצמה שבו נחשפים בהדרגה, ולא יוצרים בקורא דחיסות חונקת (אבל בכל מקרה הרגשתי את המחנק בסוף).
בין שני פרקי הזמן ישנם פרקים קצרים המובאים בצורת תמליל של ריאיון, והם כתובים בפונט שונה. דרך תמלילי השיחות האלו, וכשזהות הדובר נחשפת ממש בסופו של הספר, התמונה מושלמת והסיפור נסגר על כל הקצוות שבו.

לא צפיתי את סוף הסיפור, היה שם טוויסט מעניין, ואני עדיין מרגישה את הסיפור פועם בתוכי.

אני אוהבת ספרים שפותחים לי דלת. איזו דלת? כזו שאני רוצה לפתוח ולצעוד מעבר לה. התעוררה בי סקרנות לגבי כרתים בתקופת השואה. כרתים בכלל, וכרתים מהפן היהודי.
ובכלל יוון, וסיפור הכיבוש שלה שנחלק לשלושה (גרמני, איטלקי, ובולגרי) מרתק בפני עצמו.


הפרק האחרון הנושא את הכותרת הערת המחברת מעניין ומרתק בפני עצמו, ובו הקורא לומד על שורשיה היוונים של הסופרת, ומבין שהסיפור המרתק הזה מבוסס ברובו על זיכרונות אישיים המעורבים עם בדיון, והתוצאה הסופית היא סיפור היסטורי מעניין שנוגע באהבה ונאמנות על כל רבדיה, ועל המחיר שאנו נדרשים לשלם על כל החלטה שאנו עושים.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על תחת שמי כרתים