אז סוף סוף סיימתי את הסדרה, ואני לא חושבת שיש לי הרבה מה להגיד עליה.
הדבר הראשון שאני רוצה להגיד בקשר לספר הזה ספציפית, זה שהשליש הראשון שלו הרגיש לי איכשהו שונה, ושרק אחרי מאתיים עמודים התחלתי ליהנות קצת ולזהות משהו שכן מתחבר לי ואני מזהה.

הכתיבה פשוט לא משהו, בעיקר כשזה נוגע לאיך שהיא מתארת את הסביבה, אני תמיד מרגישה קצת עיוורת, והדיאלוגים הפנימיים של הדמויות גם לא משהו, די מעייפים האמת.
יש בספר הזה חילופי נקודות מבט, ובאיזשהו שלב אנחנו מקבלים גם את נקודות המבט של מייבן ושל קאל, אבל זה איכשהו לא היה מספק מספיק.
פשוט נהניתי יותר מהחלקים שנכתבו מנקודת המבט של מייר, כנראה כי אני הרבה יותר מחוברת אליה.

אין טעם לקרוא את הספר הזה אם לא נהניתם מהספרים הקודמים ואם אתם לא מחוברים לדמויות עצמן, כי העיקר עבורי היה הרגעים האלו שבהם הרגשתי את הדמויות, והתרגשתי עבור רגעים משמעותיים עבורן.
אז אני באמת חושבת שהספר הזה יהיה בלתי נסבל למישהו שלא מחבב את הדמויות בכלל, ולא כזה רוצה לדעת איך הסדרה הזאת נגמרת.

הסוף לא מאכזב, אבל זה די נשאר פתוח.
אין כאן ממש רומנטיקה, בעיקר יש כאן מלחמה וחילוקי דעות ופוליטיקה.
יש כמה הפתעות פה ושם, אבל אני חושבת ששוב, ההנאה שבהן קצת תלויה בעד כמה אכפת לך מהדמויות.

סך הכול, סדרה בינונית בהחלט.
אבל אני מניחה שזה בסדר, כי אפילו בסדרה בינונית אפשר למצוא משהו מיוחד עבורך, וזה יכול להיות דמות מסוימת, סצנה מסוימת, העולם, התיאורים, הדיאלוגים - כל דבר.

אני לא חושבת שיש הרבה העמקה ביחסים כאן, משהו רגשית קצת נשחק, נראה שמבחינה רגשית הסופרת לא הביאה עם הספר שום דבר חדש.
כולם רוצים שהקרובים להם ישרדו, ויהיו בחיים, וזה נראה עיקר הספר.
לא זכור לי איזו סצנה מקרבת, אפילו כשהספר התייחס לאמא של קאל וזה שהוא לא הכיר אותה, רגשית זה הרגיש די בסיסי.

יש משהו קצת... פשוט מדי באיך שהסופרת מתייחסת לרגשות, אפילו כשהיא מציגה רגש מורכב של לרצות להרוג מישהו ועדיין להרגיש שאתה לא רוצה לאבד אותו.
רק בגלל שאתה חוזר על ציון של רגש מסוים שוב ושוב, כמו כשמייר חושבת על שייד, לא אומר שהרגש באמת עובר, וזה בסדר, אבל אם אתה חוזר שוב ושוב לרגע שבו הדמות חושבת על מישהו שהיא מתגעגעת אליו, וזה רגשית ריק ולא תורם לסיפור, הקורא נהיה אדיש לזה.
כי תמיד כשמייר חושבת על עצמה, זה היה על כמה שהיא הרוסה מדברים שקרו, ואני לא חושבת שמייר היא דמות לא חביבה, אבל היו רגעים שבהם היא הרגישה לי קצת יותר מדי בתוך הראש של עצמה כשהיא לא התמקדה בהישרדות.

איזושהי התפתחות רגשית אצל מייר הייתה יכולה מאוד להועיל לספר, ואפילו להשפיע על הסוף שלו.
אבל הסופרת לא עבדה על זה, המיקוד של מייר תמיד היה על לשרוד, ולבנות אסטרטגיה, ולא היה לה רגע להתייחס לרגשות של עצמה.
אז אין פלא שהספר נגמר כמו שהוא נגמר.
-

*ספוילרים לסוף הספר

אז הם מנצחים במלחמה, אני לא אפרט איך ומי מת, אבל בסוף מייר עוזבת את קאל כדי לגור במדינה אחרת, שם המשפחה שלה התגוררה והייתה מוגנת למשך רוב הספר.
היא אומרת שהיא צריכה זמן, שהיא צריכה לדעת מהי, כשהיא לא מרינה מהספר הראשון כשההורים של קאל הכריחו אותה להעמיד פנים שהיא כסופה, וכשהיא לא נערת הברק שמשמשת פנים למשמר הארגמן וייצוג לדםחדשים.
וזהו.
ככה הספר נגמר.
היא נחה במקום שנקרא פרדייס, חושבת משהו אופטימי על לאן שהאנושות תתקדם מכאן אחרי שהם ניצחו, העגיל שקאל נתן לה והיא סירבה לענוד אותו לאורך כל הספר סוף סוף על אוזנה והמילים האחרונות שלה הן: "אני אחזור."

ובכן, אני לא חושבת שזאת דרך טובה לסיים סדרה, אבל אולי הסופרת לא ידעה איך לסיים את זה בדרך אחרת.
על מנת לסיים את זה בדרך אחרת, היא הייתה צריכה לכתוב את זה אחרת, לא מבחינת עלילה, אלא לעבות את הרגשות והמורכבות שבהם.
והיא לא עשתה את זה בכלל, רוב הסדרה, אז אין שום סיכוי שהיא יכלה לסיים את זה אחרת.
כי זה פשוט לא היה חלק מהסיפור עד עכשיו.

*סוף ספוילרים*

לרגע לא נגענו בעומקים הדרושים כדי להגיע לסוף מאושר.
ואני צוחקת כי אני מניחה שזה אחלה מסר לקחת מהספר, ובגלל זה אני מרשה לעצמי לקרוא כל מה שאני רוצה, אפילו אם זה לא מהנה או לא כתוב טוב - אני תמיד יודעת שיש משהו עבורי בספר כשאני עדיין רוצה לקרוא אותו למרות הכול.
בגלל זה אני די לא יודעת מה לענות כשאנשים שואלים אותי: "אם את לא נהנית ממנו, אז למה לקרוא?"
חלקית כי השאלה שלהם נראית לי מטופשת קצת, כי אפשר ליהנות ממשהו, מבלי שזה ירגיש לך כיף; אפשר ליהנות מהמסע.

ברצינות, אנשים שמטפסים על הר נהנים מזה?
אנשים שרצים נהנים מזה?!
אני בטוחה שיש כאלה שכן נהנים, אבל בחייאת...
לפעמים אנשים עושים דברים, קוראים ספרים, כותבים שיר, מנשקים זרים, מקללים, קונים שטויות שהם לא צריכים - כי עבורם זה פשוט חלק מהמסע.

אז אני קוראת ספרים, בשביל המסע.
זה לא הגיוני, זה לא תמיד כיף, אבל זה תמיד משהו שאני רוצה, וזה מספיק.

אין, פשוט ידעתי שאני יכולה לכתוב משהו גם כשאין לי מה לומר.
סך הכול, כן נהניתי מהספר הזה, אבל בעיקר מחצי השני שלו, וזה היה בעיקר הנאה של "ציפייה".
זה כיף לצפות דברים, ויש בזה הרבה הנאה, במיוחד בסדרות.
אבל הרבה יותר כיף להרגיש סיפוק, להרגיש שמשהו כל כך מקורי, וכל כך משעשע ומופרע - קורה על הדף, ולא להמשיך לחכות לזה כל הזמן.
רוב ההנאה שלי מהספר הייתה מההתרגשות לקראת הדברים שיבואו, לקראת איזשהו שיא שאני מחכה לו לאורך הסדרה, וכאן מבחינתי, זה פשוט לא הגיע אל הרבה.
ההנאה מהציפייה הייתה שם, אבל ההנאה מהביצוע פחות.