ביקורת ספרותית על כנפיים מנייר מאת רועי זפרני

---

כל ספר שאני קוראת נוגע לליבי, אך הספר הזה עשה את זה בעוצמה גדולה יותר. אולי משום שגיבור הספר הוא ילד אבוד בן 13, שלכאורה הוא ילד בעייתי שעשה מעשה בלתי נסלח, אבל עם התקדמות הסיפור מבין הקורא שיש לו לב זהב.
מי שבעייתי זוהי דווקא הסביבה שלו שכוללת: אבא אטום רגשית, חברים שברגע האמת הם ממש לא חברים ומורה מתנכל ומשפיל.
הנחמה היחידה בחייו האפרוריים היא הדמות החמה והאוהבת - שרה אמו, אך גם היא נעלמת יום אחד, די בפתאומיות וג'סי נותר שבור לב ואכול מרגשות אשם.
עקב היותו בעייתי לכאורה, הוא עף מבית הספר ומחייבים אותו להגיע לעמותת כנפיים לעבודות שירות, כשהאלטרנטיבה היא מוסד לעבריינים צעירים.
בלית ברירה הוא מסכים להצעה, מוותר על הכדורסל שעד אז מילא את עולמו ונכנס לעמותה. בן המנהל לא עושה לו חיים קלים ודורש ממנו לצבוע את קירות המקום. בנוסף יש בעמותה ילדה שדי בולטת לג'סי בהשוואה לשאר הילדים. איימי היא ילדה "נכה" - היא מתמודדת עם ניוון שרירים, אך מוחה חריף, היא מלאת ביטחון עצמי ונפשה "רגילה" ומעבר לכך.
בתחילה היא עוקצנית כלפי ג'סי הרגיש והכאוב והוא לא יודע איך להתמודד איתה ועושה מאמצים להתחמק ממפגש איתה.
לאיימי יש חלום לזכות בריקוד הסולו של מסיבת סוף השנה.
שום דבר לא יגרום לה שלא להגשים את חלומה, אך מצד שני היא לא מסתדרת עם אף בן-זוג שהמורה לריקוד מצמידה לה ואז מגיע ג'סי. בהתחלה הוא עושה את זה מתוך הכרח, הוא בכלל לא טוב בריקוד וכאמור לא ממש מחבב את איימי. אבל אז מגיעות הסצנות בהן ג'סי הוא לא רק בן זוג לריקוד, אלא גם יוצא עם איימי לחצר, מאכיל אותה, דואג להכין לה תה כשהיא נתקפת שיעול או במילותיה של איימי - ג'סי הוא הסבתא הדואגת שלה ואיימי? איימי היא המלאך השומר שלו. אלו הקטעים בספר שהביאו אותי לדמעות, אך למרות שכל אחד מהם סוחב שק כבד על גבו, בסופו של דבר זהו ספר אופטימי, השם במרכז את האמונה, את היכולת להגשים חלומות.
"הסיבה שציפורים יכולות לעוף ואנחנו לא, היא כי יש להן אמונה מושלמת. כשיש לך אמונה, יש לך כנפיים".

» ביקורות נוספות של לקרוא ברון - חנות ספרים
» ביקורות נוספות על כנפיים מנייר