ביקורת ספרותית על טמיון - צד התפר # מאת אהרן אפלפלד
ספר מעולה

---

הזמן: תחילת המאה ה-20, השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. המקום: עיר אוסטרית קטנה בשם נויפלד. גיבור העלילה: קארל היבנר, יהודי מומר (לעתים משתמשים במילה החריפה: משומד)
קארל הוא אדם לא שמח. הוא גבר באמצע שנות השלושים לחייו, פקיד בכיר בעירייה. לאחרונה המיר את דתו, לא מכיוון שהשתכנע באמיתותה של הדת הנוצרית, אלא כי הבין שאם לא יעשה זאת הקריירה שלו תיתקע. אבל גם אחרי שהאב מרסר ממיר את דתו בטקס רב רושם בכנסיה המקומית, ואחרי שהוא זוכה במינוי המכובד מזכיר העירייה, הוא עדיין לא מוצא מנוחה. קארל הוא איש בודד. יש לו שניים-שלושה חברי ילדות מתקופת הגימנסיה, כולם יהודים מומרים כמותו, איתם הוא משוטט בעיר או יושב בבתי קפה ובמסבאות, אבל קשה לומר שהם מפיגים את בדידותו. את כיסופיו המיניים הוא משקיט מפעם לפעם עם נערותיה של ויקטוריה בעלת הפונדק המקומי, שהיא מוכרת מזונות, כפשוטו ולא כפשוטו. וד"ל.
קארל הוא מה שנקרא בלשון הגמרא "חמר - גמל", כלומר אדם שמוליך בעת ובעונה אחת חמור וגמל, החמור מושך אחורה, הגמל דוחף קדימה, והוא, נעבעך, לא פה ולא שם. הוא כבר לא יהודי, אבל גם לא ממש נוצרי, ולמרות שהוא מנוער מכל סממן יהודי הוא ממשיך להזדהות עם בני עמו, למשל במאבקו הנחוש נגד פינוי החנויות במרכז המסחרי המתפורר שרובן בבעלות יהודים זקנים ולא מומרים. קארל הוא טיפוס די תלוש. עבודתו ממלאת את יומו ונותנת לו סיפוק והכנסה יפה, אבל בלילה הוא חוזר לבית ריק ולמיטה קרה. זה בית ילדותו, וצללים וזיכרונות של הוריו טורדים את שלוותו. גם כשחוזרת לבית גלוריה המטפלת שגידלה אותו בקטנותו היא לא גואלת אותו מהבדידות ומהשדים. הוא, אגב, מתייחס אליה באופן אינסטרומנטלי ומחפיר, כאילו היא אובייקט שנועד למלא את צרכיו ואת חוסריו, אף שהוא מדבר אליה תמיד בכבוד ובנימוס, כמו כל אזרח סביר וממוצע באימפריה האוסטרו-הונגרית.
בסופו של דבר נויפלד נמאסת על קארל. הוא מתפטר מתפקידו הרם (שכדי לקבלו המיר את דתו) מוכר את נכסיו ומנסה, יחד עם גלוריה, למצוא קצת שלווה ורוגע בכפר, אך מסתבר שגם שם יקשה עליו למצוא מנוחה.

אל אפלפלד תמיד כיף לחזור, גם אחרי שנים שלא קראתי את ספריו. יש בכתיבה שלו משהו חמים, ביתי, חורפי אפילו, מזמין התכרבלות. לדעתי צריך ערכת אפלפלד כזאת, שבה כל ספר שלו מגיע עם כוס שוקו חמה, שטיחון לרגליים וחתול פרוותי שמנמנם עליו.
הדיאלוגים של אפלפד, בטמיון, כמו בספריו האחרים, פשוטים ולא מתחכמים אבל איכשהו ניכר שהוא חוצב כל מילה בכישרון ובמיומנות, ויש לו הסגנון המיוחד שלו. הגרמנית שבה מדברות הדמויות בספר מבצבצת מתוך העברית, למשל החלוקה בין גוף שלישי בו פונים אל אנשים זרים או נכבדים ובין גוף שני, סחבקי, שבו פונים אל חברים ובני משפחה. או השאלה הרטורית שמופיעה פעמים רבות בסוף משפט, לא כן? שהיא, כמדומני, תרגום ישיר של ?nicht wahr

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר תהיתי על שמו. במילון אבן שושן כתוב שהמילה טמיון מגיעה מיוונית ומשמעותה "אוצר הממשלה", והיא מוכרת לנו בעיקר כחלק מהביטוי "ירד לטמיון" במשמעות - אבד, כלה, הלך לאיבוד. אצל קארל, כך נדמה לי, יש כמה טמיונים (אוקיי, זו בוודאי הפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות שהמילה הזו נכתבה ברבים ואני גאה מאוד) ראשית, מסורת אבותיו שהוא זורק כדי לקבל משרה בכירה. לאחר מכן יורדת לטמיון אותה משרה, ולמעשה כל חייו ומעשיו של קארל בנויפלד, אותם הוא עוזב לטובת חיי הכפר. ובסופו של דבר גם חיי הכפר - השלווים, הבריאים וכו' - גם הם יורדים לטמיון, ושוב קארל יכול להאשים בכך רק את עצמו.

עניין נוסף הוא הדמיון בין שם הספר, טמיון, ובין שם ספרו האחרון של אפלפד, תימהון. אולי גורלו של קארל, היהודי שלא מצליח לברוח מיהדותו, בתחילת המאה ה-20 הוא רמז מטרים לגורלם הנורא של היהודים באמצע המאה, גורל שאפלפד מתייחס אליו בספר תימהון.

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על טמיון - צד התפר #