ביקורת ספרותית על פואטיקה: מהדורת הקיבוץ המאוחד מאת אריסטו

---

Ποιητικός

"פואטיקה" התפרסם בין 335-330 לפני הספירה. אריסטו חי בין 384 – 322 לפני הספירה. הוא היה תלמידו של אפלטון ובהמשך הגה דעות משלו שהפכו אותו לגדול הפילוסופים שידעה ההיסטוריה האנושית.
יצירתו "פואטיקה" דנה כיצד יש לכתוב דרמה , על אופי הטרגדיה והיו עוד חלקים שאבדו (על הקומדיה) במרוצת השנים.
"ייצוג אמנותי, ונבדלים זה מזה בשלושה היבטים:
באמצעי הייצוג, במה שמיוצג או באופן הייצוג השונים בכל סוגה וסוגה". (פרק א, ע"מ 17).
אריסטו סבר שעל הדרמה להיות נשגבת מהקומדיה וכך גם הטרגדיה לסוגיה השונים.

"מאחר שהעוסקים בייצוג האומנתי מייצגים דמויות בפעולה, מן ההכרח הוא שהדמויות המיוצגות יהיו של אנשים בעלי אופי נעלה או נחות". (ע"מ 19-פרק ב').

בטרגדיה (דרמה) הייצוג ע"י אנשים כמונו או נהלה יותר. בקומדיה אנשים נחותים כעמור.
אמצעי הייצוג, הדברים המיוצגים ואופני הייצוג מחלק בין עבודתו של המחבר. האידיאל יהיה בדרמה מבוססת אירועים שמניעים אנשים לפעולות דרמתיות (הדמויות נאלצות לפעול מכורח הנסיבות שנכפות עליהם).
לאומנות ע"פ אריסטו מונעת ע"י חיקוי והנאה של בני האדם.

ההבדל בין אפוס לטרגדיה נוגע בכמה הבדלים, לטרגדיה כמה אמצעים:

. סיבוך והתרה – הסיבוך – אירועים המצויים מחוץ לטרגדיה או בתוכה המביאה בין הצלחה בתחילת
הטרגדיה ועד לפורענות בסופו. בכול אופן – ההתרה- תהיה מנקודת השינוי בעלילה ועד סופה.

.הטרגדיה המורכבת- שבמכלול אירועיה יש מהפך וזיהוי.

.הטרגדיה של סבל- סיזיפוס שרוצח את אבו ...

.טרגדיה של אופי- אכילס בחור קשוח

.טרגדיה פשוטה- כמו "בנות פורקיס" (שלוש נשים שחלקו עין אחת) ופרומטאוס (גנב את אש האלים- העניקה לבני אדם וכעונש נכלא על סלע).

"עדיף אמנם לשאוף לחבר טרגדיות שתכלולנה את כל ארבעת החלקיקים, ואם לא – לפחות את החשובים בהם ורבים ככול האפשר, במיוחד לאור הביקורת שמטיחים במחזאים" (ע"מ 41-פרק ג').

אפוס- כמו "האיליאדה" משלב לאורכו חלק מן האמצעים, אך לא יכלול את כולם מפאת הצורך באחידות המספר לאורך האפוס.

"הטרגדיה היא אפוא ייצוג אמנותי של פעולה נעלה שבוצעה בשלמותה, בעלת שיעור הולם, שלשונה המתובלת ייחודית לכל אחד ואחד מהמרכיבים שבחלקיה; ייצוג של הנפשות הפועלות בדרך מעשיהן ולא כדך של סיפר, אשר באמצעות חמלה ופחד מביא לטיהור". (ע"מ 24-פרק ו').

משלב נכון של הטרגדיה יוביל ל"קתרזיס"- שיואב רינון מחבר הערות והנספחים מחלק אותם לשמונה תאוריות:
1. הגישה המוסרית- תהליך נפשי שעוברת הנפש מיצרים הפוכים למידות טובות. (גישה זו מן המאה ה-18 לא פופולרית).
2. הגישה הרפואית- מפתח הגישה טען שמוזיקה למשל מביאה עונג בלתי מזיק
3. הגישה הקוגניטיבית- קתרזיס כדרך לחינוך (פחד וחמלה ביצירה היוצרים את הקתרזיס משמש לחינוך ערכי מוסר).
4. הגישה המבנית- זיהוי של דמות או אירוע לאורך העלילה יוצר הזדהות עם הדמות הטראגית . לטענת יואב דינון יש כאן טעות- מכיוון "הקתרזיס" אינה מטרת היצירה ע"פ אריסטו- אלה נוצרת בתחושת חמלה כלפי הדמות הטראגית.
5.הגישה הרגשית-על הצופים בטרגדיה או כול דרמה אחרת לחשוב שהאירועים אמיתיים ולכן יכולים לקרות גם להם.
6.הגישה מוסרית קוגניטיבית- היצירה בטרגדיה מעוררת את אותם רגשות שמובילים לקתרזיס.
7.הגישה הרגשית קוגניטיבית- הקתרזיס מרצף האירועים יבודד את האמת שאותה מחפש הקהל.
8.הגישה המורכבת- תוצאה רגשית ממאבק בין ניגודים בטרגדיה תציף נפשית. (לדעת יואב רינון- תפיסה זאת של הקטרזיס נובעת יותר לגישת אפלטון מאריסטו).

לדעת אפלטון השירה, הטרגדיה וכול סוג יצירה של הבעה אומנותית משחיט את הן את הקהל והן את היוצרים- לדעתו ביצוע והצגתה של יצירה אומנותית יכולה לעשייה רק ע"י "השומרים"- האחראים על חירות הכלל.
מנגד אריסטו במושגו לטרגדיה או כלל אמצעי הבעה יש תפקיד מימזיס:
יצר החיקוי עומד בבסיס כול חינוך של ילד, שכן את חייו מתחיל מאמצעי חיקוי וכן תופעות במציאות מלמדים את חינוכו של המבוגר גם-כן.

"כל בני האדם, מעצם טבעם, משתוקקים אל הידע" (המשפט הפותח את המטפיזיקה של אריסטו).

"הפואטיקה" של אריסטו אינה מיועדת רק לסטודנטים- שימוש נכון בה יכול להנחות יוצרים בימינו ליצור יצירה נשגבת שתרתק את החווים בה ועל כן רלוונטית גם ליוצרים בני-זמננו המנסים לנגיש את רעיונותיהם ותפיסתם לציבור.

"פואטיקה" זכתה אומנם להכרה החל מהמאה ה-10 שתורגמה ע"י חוקרים אסלמים והחל מתקופת ה"רנסנס" באירופה, אך נראה שהשפעתה על יצירות כתובות וויזואליות נשכחה וצריכה לחזור לקדמת הבמה היצירתית לעניות דעתי.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על פואטיקה: מהדורת הקיבוץ המאוחד