ביקורת ספרותית על תקתוק בקומה למטה מאת לינווד ברקלי

---

אני אתחיל את הסקירה הזאת במשהו שכתבתי כאן באתר לפני שמונה שנים:

====

אני: קראנו כבר את הספר הזה.
הוא: לא קראנו אותו.
אני: בטח שכן. זה לא עם האיש החרדתי הזה, שגר באיזו עיירה קטנטונת בארצות הברית?
הוא: זה לינווד ברקלי. יש לו הרבה ספרים כאלה, עם עיירה קטנה בארצות הברית ואיש חששן ופרנואיד.
אני: נו, זה שדי מציק למשפחה שלו, והוא איזה קבלן או משהו, ונמצא בבעיות כספיות כל הזמן, מה שלא עוזר לחרדות שלו. ואז הילד שלו נעלם, והוא מסתבך עם בן הזוג הנוכחי של אשתו לשעבר, או בן הזוג לשעבר של אשתו הנוכחית, כבר לא זוכרת בדיוק. ואז הוא מגלה שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, ושהוא פתח איזו תיבת פנדורה שקשורה בעסקים שהחוקיות שלהם גבולית, ולא ברור באיזה צד של הגבול הם נמצאים. ושגם הילד שלו הסתבך בזה.
הוא: הילדה.
אני: מה?
הוא: הילדה שלו. לא הילד. והוא לא קבלן, הוא סוחר מכוניות. אני אומר לך שלא קראנו. אבל את לא חייבת לקרוא אם לא בא לך.

====

אז סיכמנו שלינווד ברקלי הוא סופר של סיפורי נוסחה, ואני מסכימה עם אפרתי שברקלי ביום רע כותב יותר טוב מסופרי מותחנים אחרים ביום טוב, ועדיין כשהנוסחה בולטת כל כך קשה שלא להזכיר אותה. אז ברקלי כהרגלו טוען שזה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, וזה שאתה לא בלש במקצועך לא אומר שאתה לא יכול להתחיל לבלוש בכל מקרה. בעלי המקצועות בספרים של ברקלי הם על הגבול בין צווארון כחול מכובד יחסית לצווארון לבן בעיסוק נמוך. סוחר מכוניות, קבלן שיפוצים, מורה, סופר מדע בדיוני, רואה חשבון. ככה הם מתחילים לפחות, בעיסוק די משעמם, אבל עם עניין וסקרנות שסוחפים אותם שלא באשמתם אל לב תעלומה.

בספר אחר שלו טענו נגדו שמגיעים בערך לעמוד שמונים של התקשקשויות עד שמופיע הגופה שלשמה התכנסנו. אין ספק שברקלי למד את הלקח והפעם הגופה מגיעה ישר בהתחלה, בפרולוג. לא אחת, אלא שתיים. פול דיוויס הוא פרופסור לספרות שנוסע ערב אחד ומזהה את הרכב של עמית לעבודה נוסע בצורה מוזרה ומסוכנת. הוא נעצר כדי לברר מה המצב, מגלה שתי גופות בתא המטען, ואז חוטף מכה רצינית בראש ומאבד את ההכרה. הסיפור שלנו מתחיל למעשה כמה חודשים אחר כך, כאשר דיוויס מנסה לשקם את עצמו מפגיעת הראש, וגם את נישואיו השניים שהיו רעועים עוד לפני האירוע, ואת יחסיו עם ג'וש בנו בן העשר מנישואיו הראשונים. כל זה קורה בעיר מילפורד שבקונטיקט. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל נעזרתי בתצפית הרחובות של גוגל כדי לראות את המקום הזה. אז מילפורד היא עיר קטנה גם במונחים של ישראל, יש בה כחמישים אלף תושבים שזה טיפה יותר ממעלה אדומים. היא בנוי ברובה עם בתים צמודי קרקע שנמצאים על מדשאות מטופחות ובלי גדרות, חלקם ממש על גדות האוקיינוס (ברחוב שכצפוי נקרא שדרות אושן).

אה, ומכונת כתיבה. שימו לב, כי זה מה שמצולם על כריכת הספר, מבט חלקי מלמעלה על מכונת כתיבה מהסוג הישן. למכונה הזאת יש תפקיד די מרכזי בספר. האם בבית דו קומתי ושלו, בעיירה קטנה ושלווה על גדות האוקיינוס, אפשר להיבהל מתקתוקים לא מוסברים של מכונת כתיבה שאשתך קנתה לך מתנה ונמצאת בחדר העבודה שלך בקומה למטה? משתבר שפול דיוויס יכול. לא רק שהוא נבהל, הוא גם חושב שהוא יוצא מדעתו ומאבד את השפיות, ושהקורבנות של הפשע מהשנה שעברה שולחים דרכו מסרים.

עוד מופיעים בסיפור אנשים מעניינים יותר ופחות - שרלוט, אשתו הנוכחית של פול, אנה הפסיכולוגית שלו עם האבא הקשיש והדמנטי שלה, גרושתו של פול, בן החבר שלו, פציינט פסיכופט של אנה, ומוכר האוטו גלידה השכונתי. פול חושב שמחקר המניעים לפשע, הפציעה ורצח שתי הנשים, יביא לו את השלווה הפנימית. סליחה על הקלקלן, אבל זה לא מה שקורה. בסוף, כי זה ספר של ברקלי, יש כמה טוויסטים בעלילה, שאפשר גם לא לנחש אותם מראש, וזה ממלא כמה שעות נחמדות של קריאה. אבל אתם לא חייבים לקרוא אם לא בא לכם.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תקתוק בקומה למטה