ביקורת ספרותית על עוזב הולך מאת עדו חפץ

---

רבות נכתב על יחסי אמהות בנות. הרבה פחות על יחסי אבות בנים. מעניין. והיותר מעניין הוא שכאב הוא כאב. כמו הגעגוע, וכמו הערגה. אלו דברים חוצי מגדר.

עדו חפץ כתב שתי נובלות העוסקות ביחסי אבות בנים. הנובלות נעות על דרך דו סטרית. הן של האבות והן של הבנים. בנובלה הראשונה "עוזב הולך", מסופר על בן המתחקה אחר אביו אשר עזב את בית המשפחה בכפר, נסע הרחק, ליבשת אחרת, וקבע את ביתו במדינה נורדית, והקים משפחה חדשה. תוך כדי החיפוש אחר האב הנעלם, הקורא מתוודע לעוד זוג של אב ובן. וגם ביניהם יש עניינים לא פתורים. וארבעת הדמויות שזורות אלה באלה. ואם כבר עניינים לא פתורים, הרגשתי שיש בסיפור הזה הרבה יותר ממה שחפץ כתב. בין השורות הרגשתי שיש עוד דברים שנשארו גולמיים, שלא סופרו, ונראה כי חפץ השאיר אותם כך בכוונה, כמו לתת לקורא את האפשרות לעשות בהם כרצונו. או לעבד אותם למשהו מוחשי יותר, או להשאיר כך, כמו שהם, מתוך ידיעה שתמיד אפשר לחזור ולפתח אותם. וזה בדיוק הדבר שהופך את הספר לכזה שימשיך להעסיק אותך הרבה אחרי שסיימת לקרוא אותו. אני יודעת שאני עוד אמשיך לחפש בו.

בנובלה השנייה "חלון", מסופר על גבר מתבודד, אשר בנו נמצא בטיול בחו"ל, ונראה כי מתנכר לו. מתוך השממה של חייו מוצא האב נחמה בהתבוננות במשפחה שמול חלון ביתו. מתוך הריק שבביתו, מהריק האישי, הוא ממלא את החסר מהמלאות המשפחתית שמול ביתו. העיניים, המעבירות תמונה משפחתית, תמונה אשר רק לכאורה שלמה. אך הלב יודע אחרת. מתנועות בני המשפחה, מהניואנסים הקטנים הוא לומד לזהות את הסדקים במעטפת המשפחתית הזו. ההתבוננות בחלון, הפלישה הזו לחיים של אחרים לא נתפסה בעיניי כאקט מציצני. הרגשתי בפעולה הזו התבוננות מרוכזת שבאה מתוך חסך עצום הנובע מבדידות וניכור שהיו צריכים להתמלא באיזו צורה.

יש בספר הרבה התבוננות וציפייה, אבל יש בו גם הרבה תנועה. תנועה של התרחקות עזיבה, ונטישה. ובין כל אלו ישנה כמיהה. היא לא מתומללת במילים, אבל הרגשתי אותה כבת לוויה נאמנה לכל אורך הקריאה, נוכחת בין הפסקאות, כך, בשתי הנובלות.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על עוזב הולך