ביקורת ספרותית על המלחמה להפסקת ההתשה - קבלת החלטות ברמה האסטרטגית במלחמת ההתשה בחזית המצרית מאת שמעון גולן
ספר טוב

---

הספר "המלחמה להפסקת ההתשה" (הוצאת משרד הביטחון ומודן, 2018), שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר שמעון גולן, ראש תחום חקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה"ל, תיאר את המלחמה מהפרספקטיבה של המטה הכללי של צה"ל. האבחנות שלו מאירות אותה באור אחר.

ב־22 בינואר 1970, כתב גולן, בנוסף להפצצות העומק, "השתלטו כוחות מחטיבה 35 במבצע "רודוס" על האי שדואן והחזיקו בו כ־30 שעות. שניים מחיילי הכוח נהרגו, ושלושה נפצעו. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצרים ונשבו כ־60, וכמו כן נלקח מכ"ם ימי" (עמוד 150). מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב. 

הרמטכ"ל, דאז, חיים בר־לב, אמר שהפשיטה נועדה לפגוע קשה בכוחות הצבא המצרי ולגרום לפיקוד המצרי להגיב באופן לא מחושב. בנוסף, ציין, בפשיטה ביקש צה"ל "למרוט להם את העצבים עד כמה שאפשר" (עמוד 151).

לאחר המבצע יצא נאצר לביקור סודי בברית־המועצות שהשפיע דרמטית על המציאות הפוליטית והצבאית של המלחמה. הרוסים הסכימו לבקשתו (וניצלו את מצבו הקשה, כדי לממש את האינטרסים שלהם במזה"ת) ופרסו במצרים טייסות קרב, יועצים צבאיים ומערכות הגנ"א מתקדמות.

החשש מפני עימות עם הרוסים ניכר בדיוני המטכ"ל. בדיון שהתקיים לאחר תקרית אש בתעלה סמוך לפורט סעיד ציין השר דיין כי "הקומבינציה של אריק ונמל ורוסים ומרחק 2 ק"מ, אחד מהם לא ידייק – לא נצא מזה כל חיינו. כולנו מכירים מה זה אריק ומה זאת ארטילריה ומה זה 2 ק"מ ולדייק" (עמוד 204). לבסוף הוחלט שהסמכות להפעיל אש לאזור זה תוצא מידי פיקוד הדרום ותעבור למטה הכללי.

בליל 12-11 ביוני, במבצע "ויקטוריה", צלח כוח של סיירת שקד (יחידה 424), בפיקוד סא"ל דני וולף־רהב, את את תעלת סואץ כ־12 ק"מ מצפון לקנטרה, ופשט על שורת מוצבים מצרים. "הכוח הסתייע בארטילריה ובחיל האוויר. בחלק מהמקרים נתקל בהתנגדות" (עמוד 217), והרג, רשמית, 21 חיילים מצרים. עם זאת, נראה שבבונקרים שתקפו לוחמי הסיירת נהרגו חיילים נוספים. ארבעה מחיילי הסיירת נהרגו בקרב ו־17 נפצעו. בפשיטה נזרעו זרעי התוכנית לצליחת התעלה, שבוצעה לבסוף במלחמת יום הכיפורים. 

בדיון מטכ"ל שהתקיים בהמשך אמר אלוף הפיקוד שרון כי צה"ל חייב "לשבור" את הביטחון העצמי של צבא מצרים, "ולהרבות בפשיטות שבהן הוא מבטא בצורה המיטבית את עליונותו. פעולות אלו יפגעו בהרגשת המצרים שהקו שלהם בלתי חדיר ויחייבו אותם, בין היתר לעבות את כוחותיהם בו" (עמוד 219). עוד העיר כי "הישיבה המתמדת מתחת לשכפ"ץ יש לה השפעה על סוג המפקדים שאנחנו מגדלים" (עמוד 219).

עם זאת, ניכר שהחשש מנפגעים גרם למטכ"ל להסתמך בעיקר על חיל האוויר כמענה ההתקפי של צה"ל כנגד מצרים. יש בדברים הד לגישות שמלוות את הפיקוד הבכיר של צה"ל מאז ועד ימינו אלה.

האירוע הדרמטי במלחמה התרחש, ככל הנראה, ביולי 1970, ונבע מעלייה ברמת המעורבות הסובייטית במלחמה. בשני מקרים שאירעו באותו חודש כמעט והתרחש עימות בין טייסי חיל האוויר לטייסי לטייסים סובייטים. מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, טען כי "צריך כמה שיותר מהר להגיע למפגש עם הרוסים!" (עמוד 241). שר הביטחון דיין תמך. "אביא זאת לממשלה. אני בעד זה!" (עמוד 241), אמר.

ב־30 ביולי "הציגו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשר הביטחון את התוכנית למשיכת טייסים רוסים לקרב־אוויר, המתוכנן לאותו יום בשעה 14:20. השר הסתייג מהכוונה למשוך מטוסים הנמצאים בגבול המרחב שהוגדר כמותר לפעולה, אך לבסוף אישר את הפעולה. בקרבות־האוויר שהתחוללו במועד שתוכנן הופלו ארבעה מטוסי "מיג 21" שהוטסו בידי טייסים רוסיים, ומטוס חמישי נפגע אך לא נראה נופל" (עמוד 242). כשבוע לאחר מכן הושגה הפסקת האש, אולם המצרים הפרו אותה וקידמו טילי סאם לעבר התעלה.

בהקדמה לספר כתב ראש מחלקת היסטוריה תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל, קצין צנחנים ומח"ט שריון בעברו, כי במלחמה הצליחה ישראל לנהל מלחמה ארוכה, הגנתית־סטטית בעיקרה. במהלך המלחמה ישראל התישה "את מצרים וגרמה לה להפסיק באופן זמני את הירי בקו הפסקת האש בתעלת סואץ. שיעור היסטורי זה מלמד שבאזורנו ניתן להצליח במלחמת התשה רבת־שנים – אולי גם מול ארגוני טרור או ארגונים סמי־מדינתיים, כמתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות" (עמוד 11).

גולן כתב כי המלחמה הסתיימה באוגוסט 1970, "משום שבאותה עת היה לשני הצדדים עניין בכך. מצרים יזמה את המלחמה, ומראש לא היה לה עניין להפסיקה. ישראל, לעומת זאת, פעלה במשך כל התקופה כדי להפסיק את האש, ואחרי 17 חודשי מלחמה השיגה את מטרתה זו" (עמוד 273). הספר כתוב היטב ויש הרבה אמת בטענת המחבר שישראל, בסיוע ארה"ב, גברה במלחמה על המצרים (והסובייטים) בשל עליונותה הצבאית.

אולם הנחת עבודה זו עמדה גם בבסיס העיוורון הישראלי. שיפטן, למשל, ציין בספרו כי לאחר המלחמה העריך היועץ לביטחון לאומי האמריקני, הנרי קיסינג'ר, כי אם יוסיפו המצרים לתגבר את מערכי ההגנה האווירית ולקדם אותם מזרחה, סמוך לתעלה, יהיה בכך בסיס ליוזמה ההתקפית שלהם לעבר חצי־האי סיני. שכן, הם ייצרו מטריה אווירית באזור התעלה שתנטרל את חיל האוויר הישראלי ותאפשר לכוחותיה לפעול בחופשיות. אמר וצדק. כך עשו המצרים במלחמת יום הכיפורים.

הגישה הישראלית היהירה (רהב כינה אותה לימים פרופסור גלבר בספר אחר) הובילה לכך שישראל לא זיהתה בזמן את השינוי באסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, ולהפתעה ב־1973 היה מחיר יקר.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על המלחמה להפסקת ההתשה - קבלת החלטות ברמה האסטרטגית במלחמת ההתשה בחזית המצרית