“אני ואגאטה כריסטי יושבות בבית קפה. אני יודעת שזה לא מציאותי ובלתי אפשרי, אבל תזרמו איתי.
בעודי שותה את קפה האספרסו שלי והיא שותה את תה הארל גריי שלה, אני מספרת לה מה דעתי על הספר שלה "המרגלת היפה" (באנגלית משובחת שעוד תגיע לפי כשאמשיך בלימודי האנגלית שלי):
"שמעי, אגאטה. הספר שלך טוב, אבל מסובך."
היא בוחשת את הארל גריי שלה בפעם השלישית ומביטה בי בשעשוע. "נו, למה ציפית מרומן ריגול? לתעלומה פתורה של ספרי ילדים?"
אני מגחכת במבוכה, אבל ממשיכה לעמוד על שלי: "לא, אבל לא הצלחתי למצוא את הידיים ואת הרגליים בסיפור הזה. כיף לקרוא אותו, אבל לפעמים אני לא מצליחה לעקוב."
"המטרה שלי היא שלא תצליחי לעקוב. זה יוצר עניין בקרב הקורא. זה מושך אותו לנסות ולגלות מי האשם, מי הרוצח."
"את מפזרת רמזים מתוחכמים בספר בנוגע לפתרון התעלומה." אני אומרת, כיוון שאחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, עיינתי בו שנית ומצאתי רמזים מתוחכמים. "לא שהצלחתי להבין אותם, אבל טובי קוראי סיפורי הריגול, שכבר יש להם ידע כללי רחב בנושא ריגול ספרותי, כנראה יצליחו."
הפעם היא ממש צוחקת. "אני משתדלת לא לרמוז יותר מדי."
"כבר מאוסף הסיפורים שלך שקראתי הבנתי שלא כדאי לנחש מי הרוצח. כי בסוף אני תמיד טועה."
היא מביטה בי במבט רציני, ואומרת בחיוך קל: "טוב, במקרה שלנו באמת היה קשה לנחש. במי חשדת?"
אני מטילה צנזורה על המשך השיחה, מחמת ספויילרים הכתיבה נפסקת לכמה רגעים...
-----------הופסקה הצנזורה, אין ספויילרים יותר---------
"בואי נדבר על הילארי, המרגלת היפה שלך. בחורה כשרונית, יפהפיה ובעלת נטיות אובדניות."
"הגדרת אותה טוב מאוד, ובתמציתיות רבה."
"השירות החשאי למעשה מציע לה דרך למות בכבוד."
"כן. זו התחלה טובה לסיפור." היא עונה לי, ומזמינה עוד ספל תה ארל גריי . אני מזמינה כוס מיץ תפוזים סחוט במקום. "ישראלי מאוד." היא מעירה.
"טוב, ולעניין שלנו: כל העלילה רקומה סביב גרעין אחר, והרצון להתאבד של הילארי הוא לא העיקר. ובנוסף, היא מתגלה כשחקנית מעולה."
"נכון. כיום אני חושבת שהילארי היא דמות מאוד דרמטית."
"כן, את צודקת. אבל למרות הכל נהניתי מהספר שלך."
"טוב, אני שמחה שנהנית. היה נעים לשוחח עמך." היא אומרת ומזמינה חשבון. יחד עם העוגיות שהזמינה כדי לטבול בתה והמשקאות, השיחה שלנו לא יקרה במיוחד.”
