“אני מתחילה מעיצוב העטיפה כי הוא אחד העיצובים המהממים שנתקלתי בהם לאחרונה, פרי עבודתה של המעצבת המוכשרת טליה בר, מעצבת שאוהבת ספרות ובאמת קוראת את הספרים שהיא אמונה על עיצוב כריכתם, לא פלא שהיא מעצבת הבית של הוצאת "אפיק" הוצאה מופלאה באמת שמקדמת ספרות מקור וראויה לתמיכה שלנו, של קהל הקוראים. העטיפה של בר מעוצבת כמעין קולאז עז צבעים, תלת מימדי, שגולש אף לדש, ומכיל אלמנטים מהסיפורים והקטעים השונים בספר. לאחר אפקט הוואו הראשוני, והקריאה בספר, העטיפה מקבלת מימד נוסף עם פיצוח הרמזים השתולים בה. וכעת לספר עצמו. אני מאוד אוהבת את כתיבתה של טל ניצן, לדעתי היא אחת הסופרות הישראליות הטובות ביותר שכותבות עכשיו וספריה הקודמים "כל הילדים בעולם" ו"הנוסעת האחרונה" הם לדעתי ספרות הומניסטית במיטבה. בספר זה ניצן עושה מהלך מעניין ולאחר שעבדה עשרים שנה כמתרגמת, פירסמה שישה ספרי שירה, ושני רומנים בפרוזה (שהוזכרו לעיל) היא נוגעת בז'אנר האהוב עליי ביותר בספרות וגם הקשה ביותר לכתיבה, לעניות דעתי, ז'אנר הסיפור הקצר. אוסף זה מכיל מספר סיפורים קצרים באורכים שונים, וקטעים רישומיים קצרים, שירה בפרוזה כפי שניצן מכנה אותם. למרות השם האירוני, שמו של ספר עזרה עצמית במבצע, הסיפורים מתעתעים, אפלים אך גם מלאי חיות וקסם. בולטת בהם ההונאה העצמית וחוסר היכולת המוחלט של גיבוריהם להבחין בין הדימיוני למציאותי, בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. חלקם נוטפי הומור עצמי והאחרים פנטסטיים וגובלים בריאליזם מאגי, ביניהם מחווה נוגעת ללב לקפקא ומחווה אירונית דווקא לבורחס. זהו אוסף לא פחות ממכשף, המזכיר לנו לשם מה אנחנו קוראים ומה טעמה של הספרות בעולמנו הנדוש והכאוב. תודה לך טל ניצן, על הכאב, היופי והיצירה.”

“לאחרונה נושא ההתחממות הגלובלית וההתמודדות נגד משבר האקלים, צובר תאוצה וחוזר לכותרות, ובענק. הספר הזה הוא אולי לא לגמרי בזבוז של זמן (כי עובדה שהקדשתי לו קצת זמן), אבל הוא בזבוז עצום ומיותר של עצים, עצים אשר יכלו להוסיף עוד קצת חמצן וריאות ירוקות בעולם. "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים"? יותר חשוב קודם כל ולפני הכל לדעת איך לנצח את משבר האקלים בשלושה צעדים... *** לטל ניצן יש כתיבה פלצנית. לא, לא, אני לא מתכוון לגזים כמו אלה שפולטות הפרות ובאמצעותם כדור הארץ מתחמם (אם כי גם הפלצנות הזו וגם הפלצנות של כתיבתה של טל ניצן, שתיהן מזיקות לסביבה, כל אחת בדרכה שלה). לא, כשאני אומר שלטל ניצן יש כתיבה פלצנית, אני מתכוון לכתיבה שחושבת את עצמה. הספר הזה, אוסף סיפורים קצרים, הוא בעצם ספר שהוא שום כלום. שום כלום אשר עטוף בכריכה יפה, שהלוואי שהעולם שלנו היה נראה כמו הכריכה - פורח וצבעוני כמו זה, ולא הולך ומתחמם ומתייבש לו. הסיפורים מסתוריים, לא ברורים. מצאתי את עצמי קורא וקורא, המילים היפות מתנגנות לי כמו מוסיקה יפה וערבה לאוזן, אבל כזו שאני לא מבין במה עוסקות המילים שלה. כתיבה לשם הכתיבה, בלי סיפור, פשוט שום כלום. כאילו טל ניצן אמרה לעצמה: בואו נכתוב יפה, מתפלסף, ספרותי - או כמו שאמרתי, פלצני - ונקווה שזה, יחד עם הכריכה הצבעונית, יגרמו לקוראים להתרשם, ולעצים ביער - סליחה, לעותקי הספר - להיחטף מהר מהיערות - סליחה, מהחנויות. אם נחמיה שטרסלר היה כותב את הביקורת הזו, וודאי היה חותם אותה כך: שלא יעבדו עליכם!”

“המממ... עוד קנייה בשבוע הספר בשרונה. כן, אני יודעת. היא סופרת נהדרת. קול ייחודי בספרות. אבל לא הפעם. זה נראה כמו לקט שרבוטים, חלק ברמה גבוהה ונוגע ללב וחלק... סתם. סליחה אחותי שאוהבת אותה. זה לא זה. 3 כובים רק משום שזו טל ניצן, עם שם אחר הייתי נותנת כוכב אחד בודד.”

“אני מתחילה מעיצוב העטיפה כי הוא אחד העיצובים המהממים שנתקלתי בהם לאחרונה, פרי עבודתה של המעצבת המוכשרת טליה בר, מעצבת שאוהבת ספרות ובאמת קוראת את הספרים שהיא אמונה על עיצוב כריכתם, לא פלא שהיא מעצבת הבית של הוצאת "אפיק" הוצאה מופלאה באמת שמקדמת ספרות מקור וראויה לתמיכה שלנו, של קהל הקוראים. העטיפה של בר מעוצבת כמעין קולאז עז צבעים, תלת מימדי, שגולש אף לדש, ומכיל אלמנטים מהסיפורים והקטעים השונים בספר. לאחר אפקט הוואו הראשוני, והקריאה בספר, העטיפה מקבלת מימד נוסף עם פיצוח הרמזים השתולים בה. וכעת לספר עצמו. אני מאוד אוהבת את כתיבתה של טל ניצן, לדעתי היא אחת הסופרות הישראליות הטובות ביותר שכותבות עכשיו וספריה הקודמים "כל הילדים בעולם" ו"הנוסעת האחרונה" הם לדעתי ספרות הומניסטית במיטבה. בספר זה ניצן עושה מהלך מעניין ולאחר שעבדה עשרים שנה כמתרגמת, פירסמה שישה ספרי שירה, ושני רומנים בפרוזה (שהוזכרו לעיל) היא נוגעת בז'אנר האהוב עליי ביותר בספרות וגם הקשה ביותר לכתיבה, לעניות דעתי, ז'אנר הסיפור הקצר. אוסף זה מכיל מספר סיפורים קצרים באורכים שונים, וקטעים רישומיים קצרים, שירה בפרוזה כפי שניצן מכנה אותם. למרות השם האירוני, שמו של ספר עזרה עצמית במבצע, הסיפורים מתעתעים, אפלים אך גם מלאי חיות וקסם. בולטת בהם ההונאה העצמית וחוסר היכולת המוחלט של גיבוריהם להבחין בין הדימיוני למציאותי, בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. חלקם נוטפי הומור עצמי והאחרים פנטסטיים וגובלים בריאליזם מאגי, ביניהם מחווה נוגעת ללב לקפקא ומחווה אירונית דווקא לבורחס. זהו אוסף לא פחות ממכשף, המזכיר לנו לשם מה אנחנו קוראים ומה טעמה של הספרות בעולמנו הנדוש והכאוב. תודה לך טל ניצן, על הכאב, היופי והיצירה.”

“לאחרונה נושא ההתחממות הגלובלית וההתמודדות נגד משבר האקלים, צובר תאוצה וחוזר לכותרות, ובענק. הספר הזה הוא אולי לא לגמרי בזבוז של זמן (כי עובדה שהקדשתי לו קצת זמן), אבל הוא בזבוז עצום ומיותר של עצים, עצים אשר יכלו להוסיף עוד קצת חמצן וריאות ירוקות בעולם. "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים"? יותר חשוב קודם כל ולפני הכל לדעת איך לנצח את משבר האקלים בשלושה צעדים... *** לטל ניצן יש כתיבה פלצנית. לא, לא, אני לא מתכוון לגזים כמו אלה שפולטות הפרות ובאמצעותם כדור הארץ מתחמם (אם כי גם הפלצנות הזו וגם הפלצנות של כתיבתה של טל ניצן, שתיהן מזיקות לסביבה, כל אחת בדרכה שלה). לא, כשאני אומר שלטל ניצן יש כתיבה פלצנית, אני מתכוון לכתיבה שחושבת את עצמה. הספר הזה, אוסף סיפורים קצרים, הוא בעצם ספר שהוא שום כלום. שום כלום אשר עטוף בכריכה יפה, שהלוואי שהעולם שלנו היה נראה כמו הכריכה - פורח וצבעוני כמו זה, ולא הולך ומתחמם ומתייבש לו. הסיפורים מסתוריים, לא ברורים. מצאתי את עצמי קורא וקורא, המילים היפות מתנגנות לי כמו מוסיקה יפה וערבה לאוזן, אבל כזו שאני לא מבין במה עוסקות המילים שלה. כתיבה לשם הכתיבה, בלי סיפור, פשוט שום כלום. כאילו טל ניצן אמרה לעצמה: בואו נכתוב יפה, מתפלסף, ספרותי - או כמו שאמרתי, פלצני - ונקווה שזה, יחד עם הכריכה הצבעונית, יגרמו לקוראים להתרשם, ולעצים ביער - סליחה, לעותקי הספר - להיחטף מהר מהיערות - סליחה, מהחנויות. אם נחמיה שטרסלר היה כותב את הביקורת הזו, וודאי היה חותם אותה כך: שלא יעבדו עליכם!”

“המממ... עוד קנייה בשבוע הספר בשרונה. כן, אני יודעת. היא סופרת נהדרת. קול ייחודי בספרות. אבל לא הפעם. זה נראה כמו לקט שרבוטים, חלק ברמה גבוהה ונוגע ללב וחלק... סתם. סליחה אחותי שאוהבת אותה. זה לא זה. 3 כובים רק משום שזו טל ניצן, עם שם אחר הייתי נותנת כוכב אחד בודד.”