האינקוויזיציה בספרד רצתה לאחד את כל תושביה תחת הקתוליות הנוצרית. זה היה ב-1478 ואילו אנחנו במאה ה-17 בצ'ילה, תחת ההשפעה הספרדית גם כן, מקום לא טוב למי שאינו קתולי בלשון המעטה. וכאן אנו פוגשים את פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה, שאביו היהודי נתפס, עונה והסכים באָוּטוֹ דָה פֶה, טקס של כפרה וענישה פומבי, לחזור ולחיות כרופא קתולי בצ'ילה. בנו, דיאגוסיטו, רחק מהאב כאיש רפה שכל, שאין לו קשר עם האב.
אבל אנו נפגשים בספר בעיקר עם פרנציסקוס, הבן הצעיר דווקא. זה גדל יחד עם אביו, לומד את מקצוע הרפואה מהאב והופך למרפא מוכשר בגלוי. בסתר הוא לומד מהאב את דת משה עד שאיתרע מזלו, אחיותיו הגדולות ממנו מלשינות עליו והוא נכלא כיהודי. כאן מתחילה סאגה בת תריסר שנים בכלא.
לפני שנכלא הספיק למסור את בתו למנזר לאחר שאשתו הנוצריה צלבה אותה על צלב כשהיא בת חמש, תקעה מסמרים בידיה ורגליה ורק תושיית האב הצילה אותה.
בכלא מנסה השופט הרם דון מניוזקה, האחראי מטעם הטריבונל הספרדי, להכניס את פרנציסקוס בטקס באָוּטוֹ דָה פֶה חזרה לקתוליות. אלא שהוא נתקל באגוז קשה לפיצוח. השופט יודע שאין הוא יכול להוציא להורג אסיר סתם כך ובאותן תריסר שנים פרנציסקוס עושה ככל שביכולתו להתווכח על אמונתו, להוכיח את סכלות תפיסתם של שוביו ולקוות שיוכל לשוב ולחיות כאדם חופשי וכרופא ויהודי. היה עליו רק לבחור בזיוף, להיראות כקתולי, להשיב אליו את אשתו ובתו, לפגוש את בנו אותו לא פגש מעודו, אבל עקרונותיו גברו.
למרבה הצער, הזמנים הם זמנים כאלה בהם אדם לא יכול לחיות אלה כקתולי, אפילו לא כחילוני נטול דת. עד כדי כך.
שיינפלד כותב נפלא. העברית משובחת והוא מסתמך על המקרה האמיתי של פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה.

האם ידעתם שהאינקוויזיציה עדיין קיימת? ובכן, כן. אמנם שמה היום הוא: "קהילה לדוקטרינת האמונה", אבל זאת קהילה חיה ובועטת שעדיין ממשיכה לפגוע באנשים. הם אמנם כבר לא שורפים אנשים על המוקד וגם לא מותחים אנשים במרתפי עינויים, אבל כשאישה נכלאת ל - 50 שנים כי הפסיקה הריון אחרי אונס, באל סלבדור או הונדורס, זו תוצאה ישירה של ידה הארוכה של הכנסייה הנוצרית. ולא רק. גם מוות בארצות הדרומיות של אפריקה בגלל איסור על קונדומים זו מדיניות נוצרית, שלא לדבר על הייחס לחד-מיניים ויש עוד.
ועכשיו 500 שנים לאחור. האירופאים הגיעו לדרום אמריקה והחליטו ליישם בה את החוקים של אירופה. והחוקים הם חוקי הכנסייה הנוצרית. אז קודם כל הם מחסלים את האמונות של המקומיים כי הרי רק האמונה הנוצרית היא נאורה, וכשמתפנה להם הזמן הם יוצאים בעקבות כל אדם שנחשד בעיניהם ככופר בדת הנאורה שלהם. ויהודים שהתנצרו הם כר נרחב לפעילות.
'הלשנות' זה שם המשחק. וכשמלשינים על פרנציסקוס, רופא מכובד בקהילה, שהוא יהודי בסתר, גלגלי הכנסייה מתחילים לפעול. קודם כל הגלגלים של הכרכרות שרודפות אחריו, אחרי זה הגלגלים של מכשירי העינויים, ובין לבין פועלים גם ה'גלגלים של המוח', שלו ושל האינקוויזיטור של העיר, שלצורך המשפט דנים בהבדלים בין היהדות לנצרות.
הרעיון של הספר מצויין ובדרך כלל הוא כתוב טוב, אבל טוב היה עושה הסופר אם גם בהתחלה היה מספר את הסיפור באופן ישיר ולא מנסה לדלג בין עבר להווה (מה שייצר לדעתי חוסר אמינות ולשמחתי הסתיים אחרי מספר פרקים קטן) וגם עניין ההתפלפלות חזר על אותו נושא יותר מדי (ובהחלט לא חסרים הבדלים נוספים מהותיים בין היהדות לנצרות) ובכל זאת מומלץ לקרוא.

למי צריכה להיות נתונה נאמנותו של אדם? האם קודם כל לעצמו ולצו מצפונו, או אולי למשפחתו הקרובה? לאלוהיו ולמסורת בת אלפי שנים אותה הוא נושא על כתפיו, או אולי לילדיו? האם ניתן בכלל לחיות תוך כדי נאמנות כפולה? אלו הן חלק מהשאלות העולות מתוך ספרו של אילן שיינפלד.

שיינפלד לוקח אותנו אל פרו וצ'ילה של סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 וסיפור העלילה עצמו נפרש על פני כ-50 שנה.
היהודים הגיעו לדרום אמריקה בתחילת המאה ה-16 לאחר הכיבוש הספרדי ובית הדין של האינקוויזיציה הוקם שם ב-1569 . במאה ה-17 האינקוויזיציה היתה כבר בשיא כוחה והיא רודפת את כל מי שמנהל חיים יהודיים בסתר.

זהו סיפורו של פרנציסקוס בן זקוניו של דיאגו שהוא בן למשפחת נוצרים חדשים. כאשר דיאגו משתף את פרנציסקוס בסודו כי הם בעצם יהודים, מתהפך עליו עולמו. הוא רק ילד בן 8 ואביו מטיל עליו את האחריות הכבדה להמשיך את המסורת.

פרנציסקוס מחליט כי גם הוא כמו אביו, יהפוך לרופא מצליח אך ינהל חיים כפולים: כשהשנים חולפות הוא נישא לבת למשפחה נוצרית ותיקה וקנאית אך בלילות הוא מתעמק במצוות היהדות ולומד עברית. אלא שהאינקויזיצייה מטילה את אימתה גם על אלו היודעים על מי שמנהל חיים כפולים כאלו ואינם מדווחים. מבחינת האינקוויזיציה זוהי שותפות לפשע והיא כמובן מעודדת הלשנות.

פרנציסקוס נופל קורבן להלשנות האלו ואז הוא צריך להחליט בין קדושת החיים לקידוש השם. בשנים הארוכות בהן הוא יושב בכלאו, הוא מנהל דיונים תיאולוגיים ארוכים ועמוקים עם אב בית הדין (דון מניוזקה) המצרף אליו עוד כמה קולגות כדי שאלו יסייעו לו בעימות עם פרנציסקוס המאתגר אותו בכל אחד מהדיונים האלו.

אילן שיינפלד כותב נפלא, התיאורים שלו מפורטים וכשהוא מתאר את מרתפי הכלא וחדרי העינויים של האינקוויזיציה, יכולתי ממש לשמוע את הזעקות העולות משם ולחוש בצחנה העולה מן התאים. שיינפלד כותב בשפה עשירה וניכר כי כתיבת הספר היתה כרוכה בתחקיר היסטורי מעמיק ויסודי, תחקיר עליו הוא מספר בפרק האחרון של הספר, "דבר המחבר".

אם חשבנו כי סיפורי האנוסים שייכים רק לספרד ופוטוגל, אז שיינפלד חושף לנו כאן עוד טפח לא כל כך מוכר מההיסטוריה היהודית. מדובר בספר חזק ומטלטל לא פחות מ"מעשה בטבעת" שהיה עבורי הספר הראשון של שיינפלד שקראתי. אין לי ספק שאקרא גם את "אשת הפיראט היהודי".

5 כוכבים ללא היסוס.

"רצונו של סופר הוא שסיפורו יכבוש את לב קוראו, יאחז בו ויטלטלו מקצה רגליו עד קודקודו, ורצונו של קורא הוא להילפת בזנבו של סיפור. כזה הוא גם סיפורנו. הריהו כחבל שזור מני דורות רבים, שכל דור מוסיף בו את סיביו."

כשזו הפסקה הראשונה בספר, היה לי ברור שצפויה לי חוויה מיוחדת במינה, וכך היה.

זהו סיפורו של פרציסקוס מלדונדו דה סילבה, בן זקוניו של דיאגו, רופא יהודי החי חיים כפולים. למראית עין, דיאגו חי כנוצרי, התחתן עם בת למשפחה נוצרית ובסתר, קיים את מצוות היהדות.

בהיותו בן שמונה בלבד, פרנציסקוס שומע מאביו על אמת היותם יהודים. דיאגו מספר לו שהיהדות היא דת האמת ושעליו, פרנציסקוס, מוטלת החובה להמשיך את המסורת. המום מהגילוי, עולמו קורס עליו, כל המוכר לו נראה לו זר לפתע וכעס מבעבע בליבו. אפילו את הנחמה ששאב מתפילותיו ומביקוריו בכנסייה, נגזלו ממנו.

האינקוויזיציה נושפת בעורפם של היהודים ועד מהרה, חייהם מתהפכים על פיהם. שיינפלד מביא לנו את סיפרה של האינקוויזיציה הספרדית בלימה,
צ'ילה הפעם ובכך חידש לי. חשבתי שמעלליה האכזריים והנוראיים של האינקוויזיציה היו מוגבלים לאירופה, לספרד ופורטוגל בפרט.

לימים, פרנציסקוס מחליט ללכת בדרכו של אביו. הוא נהיה רופא, מתחתן עם נוצריה, מקים משפחה אך בד בבד ובחדרי חדרים, הוא שוקד על לימוד התורה והשפה העברית. עד שגם אליו זרועה הארוכה של האינקוויזיציה מגיעה.

פרנציסקוס מובא בפני דון מניוזקה, אב בית הדין בטריבונל של הכס הגדול. דון מניוזקה נשבה בקסמו של הצעיר המרשים העומד בפניו ללא מורא. הוא מזהה את חוכמתו בברק המנצנץ בעיניו. פרנציסקוס מבקש לספר את סיפורו לדון מניוזקה כדי שהלה יבין את הרקע שלו, את קורות חייו ואיך הגיע לעמוד בפניו בטריבונל בהאשמות המיוחסות לו. דון מניוזקה נעתר ומכאן מתחיל מסע ארוך שנים של דיונים.

מה באותו סיפור אשר מבקש פרנציסקוס לספר, אשר יכול לשמש לו כקרש הצלה?
האם דון מניוזקה ירכך את עמדתו בקשר ליהדותו של פרנציסקוס?
אילו עוד גורמים נכנסים למשוואה?
האם יצליחו לשבור את נפשו של פרנציסקוס כשם שברו יהודים רבים לפניו?

הסיפור המטלטל, המסועף והסוחף הזה מובא בגוף שלישי. ניכרת עבודת התחקיר שנעשתה מבין שורות הספר ואשר מקבלת חותמת אישור ברשימה הבבליוגרפית המצורפת בסוף הספר.

לי, באופן אישי, יש סיפור סבוך ומורכב בכל הקשור באמונה, אך זה סיפור ליום אחר. פרנציסקוס מוצא את עצמו במקום שבו הוא חייב לקבל החלטה הרת גורל. בפניו עמדו שתי אפשרויות: להתחרט ולהתפייס עם ישו הצלוב ואז האינקוויזיציה תמחל לו ותחוס עליו, או שיבחר בצו ליבו וייאחז באמונתו ובאמת שלו. פרנציסקוס בוחר באמונתו ומחליט להילחם עד נשמת אפו האחרונה.

הדבר שהכי שאהבתי בסיפור הזה היו הדיונים התיאולוגים בין פרנציסקוסס לבין דון מניוזקה וחכמים אחרים אשר זומנו לקחת חלק בדיונים. קשה לי לתאר במילים עד כמה עומק הטיעונים שהועלו עורר בי השתאות והערצה. אני אחת שאוהבת מוחות חדים ואנשים היודעים להעביר את דעותיהם בצורה רהוטה ומשכנעת.

משחר הימים דתות ניסו לשלוט באנשים ע"י זריית פחד מפני עונש משמיים. דת היא כוח שעלול להיות הרסני אם משתמשים בו בצורה פסולה ולראייה, תקופת האינקוויזיציה המהווה כתם שחור בהיסטוריה של הנצרות. תיאורי העינויים הותירו טעם מר בפה ואני בטוחה שהמציאות עלתה על כל דמיון. עצוב ומקומם לדעת שאדם מסוגל לענות אחרים רק בשל אמונתם או דעותיהם.

ועם זאת, אין מדובר בסיפור מיסיונרי בשום דרך או צורה. היו רגעים שאמרתי לעצמי "היהודים לא יאהבו לקרוא את זה" ואז "אווו הווו הנוצרים ממש לא יאהבו את הקטע הזה" ופה טמונה עוצמתו של סיפור זה. הקורא מזדהה עם היבטים מסויימים, מתרעם על אחרים ובמקביל, בלתי נמנעת ההשקה למציאות חיינו בארצנו הקטנטונת והיפה.

כתיבתו של שיינפלד היא מהמפוארות שקראתי. התאמת המשלב הלשוני לרוח התקופה הייתה מופתית בעיניי. זו חוויה שתלווה אותי הרבה מאוד זמן. את הספר קראתי לפני יותר מחודש ורק עכשיו הצלחתי לכתוב עליו. הייו נאמנים לעצמכם, אץ אל תשכחו לכבד את האחר. אחתום בהמלצה רותחת לקרוא.

חזרתי מאיסלנד מוצפת חוויות אבל עם אלרגיה נוראית וגירודים מטרידים מהגן הבוטני. תרופה קונבנציונאלית פתרה הבעיה לאחר מס' ימים. אם הייתי פוגשת פרנציסקוס, הנזיר היהודי, היה פותר לי את הבעיה מיידית. הספר האחרון שכתב אילן שיינפלד מעניין, מרתק ומושך. רכשתיו ליום כיפור, אך תוך 30 שעות סיימתיו בנשימה עצורה. הספר כתוב בעברית הרהוטה והנשגבת של הסופר המוכשר.