ביקורת ספרותית על ויטנאם מלחמת 10,000 הימים מאת מייקל מקליר
ספר בסדר

---

הספר "וייטנאם: מלחמת 10,000 הימים" מאת מייקל מקליר (הוצאת מערכות, 1993) הוא כרוניקה של מלחמת וייטנאם למן המערכה שניהלו הצרפתים בהודו־סין וכלה במערכה שניהלו האמריקנים בלאוס וקמבודיה ובנסיגתם מסייגון. המחבר, מקליר, היה עיתונאי, יוצר סרטים תיעודיים, אנגלו־קנדי עטור פרסים שבין היתר סיקר את המלחמה בווייטנאם בעת שהתרחשה. ניתן לומר, כתב, "שהשאלה ביסודה היתה, האם כוח צבאי חזק יכול לנצח ארגון פוליטי חזק" (עמוד 37).

עיקר הספר הוקדש, כצפוי, לתיאור המערכה שניהלו האמריקנים בווייטנאם. מפקד כוחות הצבא של צפון וייטנאם היה הגנרל וו נגויאן גיאפ. "הדגם הצבאי שניצב בפני גיאפ היה נפוליאון. ואמנם, גיאפ הישרה על אלה שנפגשו עמו תחושה של נפוליאוניות בקומתו, בטבעו ובידיעותיו. הוא התנשא מעל כל התכנסות מבלי שיעשה משהו לשם כך – עצם נוכחותו מורמת מעם, מתנשאת לכאורה וכאילו נעלמת למחצה. הוא היה רב אמן אסטרטגי שמוחו מתמודד עם הזמן, ידו האחת אוחזת עכשיו בחייל השחמט, השניה ממתינה לשניה הנכונה להפעיל את המלכה. הוא היה מסוגל לדקלם את כל מערכותיו של נפוליאון, אבל גיאפ היה שונה: הוא הפסיד קרבות רבים, אבל מעולם לא הפסיד במלחמה" (עמוד 39).

מולו ניצב מפקד מפקדת הסיוע בווייטנאם, ולמעשה כלל הכוחות האמריקנים, הדרום וייטנאמים ובעלי ברית נוספים, גנרל צבא היבשה ויליאם ווסטמורלנד. בטרם מונה לתפקיד שירת ווסמורלנד "כקצין תותחנים בצפון אפריקה, ואחר כך בסיציליה, ובחוף יוטה במהלך הפלישה לנורמנדיה ב-1944. הוא שימש ראש המטה, בדרגת קולונל, של דיביזיית חיל הרגלים התשיעית בגרמניה עד 1945; אז, בדרגת בריגדיר-גנרל פיקד על הרגימנט המוצנח ה-187 בקוריאה" (עמוד 176). בהמשך פיקד על הדיביזיה המוטסת ה-82 ועל האקדמיה הצבאית ווסט פוינט. היתה ציפייה "שווסטמורלנד, בעל המיומנות ממלחמת העולם השנייה בפריסה מהירה של כוחות חי"ר, ינער במהירות את צר"ו (צבא הרפובליקה של וייטנאם) – ואת כוחות הגרילה" (עמוד 134)

ווסטמורלנד היה חסיד גדול של ניידות (שבאה לידי ביטוי במסוקי הסער) ובעוצמת האש (שגולמה בבסיסי האש שהקים בהרים, בהם הוצבו כוחות ארטילריה, ובעוצמה אווירית). הניצחון, אמר סגנו, גנרל ויליאם דה פוי, "מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (עמוד 180).

בנובמבר 1965, בקרב הגדול הראשון במלחמה, "התבצע "מבצע כידון הכסף" כשדיבזיית הפרשים הראשונה התמודדה עם יחידות הכוח העיקרי של צפון וייטנאם בעמק יא דראנג, שם נמסר על "1771 אבידות אוייב ודאיות". אולם הקרב שהתמשך חודש ימים, ובמהלכו נעשה לראשונה בוייטנאם תיאום קרבי עם מפציצי B-52, כלל לחימה – לדברי ווסטמורלנד – "העזה ביותר שחיילי ארצות־הברית השתתפו בה אי פעם". אבידות האמריקאים בקרב הגיעו ל־300, כמעט כפליים משיעור האבידות בפעולה נגד הגרילה בצ׳ו לאי" (עמוד 173). אבידות צבא צפון וייטנאם הגיעו ליותר מאלף הרוגים. הדיביזיה, שכוחות הרגלים שלה הוטסו לקרב במסוקים נשענה על הניידות הזו בדיוק שנתמכה באש מן האוויר.

המחבר השכיל להביא את קולותיהם של אלו שלחמו בווייטנאם. הסופר ג'יימס ווב, "שהיה לאחד מן הנחתים שזכו בעיטורים רבים" (עמוד 153) ופיקד במלחמה על מחלקה ופלוגה (ולימים היה לסנאטור ולמזכיר הצי) סיפר כי אחד הדברים שהתקשה להסתגל אליהם היה הירידה "ממטוס ממוזג-אוויר שבו צפיתי בהקרנתו של סרט חדש, ולשמוע את הדיילת אומרת 'שתהיה לך מלחמה נחמדה'" (עמוד 151).

ווב, "קצין הנחתים – שהיה אחר כך למחבר ספרים על וייטנאם – הנהיג פטרולים רבים" (עמוד 181). למעשה, סיפר למחבר, "הוטלה עלינו משימה של פיטרול עד לרוויה. היינו נוחתים לתוך השטח, מאורגנים כפלוגה, והמחלקות היו יוצאות לפטרולים מתוך הבסיס המבצעי של הפלוגה, בתקווה לייצור קשר כלשהו עם האויב. זה הי כמעט כמו לפתות את האויב להיתקל בך. אז יכולת לקבוע את מקומו ולהביא עוד כוחות ונשר מסייע – ולהשמיד. זה נשמע נחמד מאוד כשאתה מסכם מספרים על הלוח, אבל זה יכול להיות איום ונורא ליחידות הקטנות" (עמוד 181). ווב, כאמור, היה מאלו שלקחו חלק משמעותי בלחימה ובין היתר הוענק לו צלב הצי (העיטור השני בחשיבותו) בגין התקפה שהוביל בקרב לכיבוש מערך בונקרים של צבא צפון וייטנאם.

אבל האומץ, האמצעים, המשאבים, שהשליכו האמריקנים לביצה השואבת שהיתה מלחמת וייטנאם, כתב מקליר, היו חסרי משמעות. "נאמר על הגנרל הצפון־וייטנאמי גיאפ, שהוא הפסיד קרבות רבים אך אף פעם לא הפסיד במלחמה. בניסוח החושף את הבדלי הגישה בין הצדדים, אמר גנרל ווסטמורלנד: "במהלכה של כל המלחמה אנחנו לא הפסדנו בשום קרב. היו לנו כמה פלוגות שנפגעו קשה... אך לא הפסדנו בשום קרב בעל חשיבות." הנקודה החשובה היא, כמובן, שבמאבק של רעיונות פוליטיים, לא קיים קרב בעל חשיבות, חוץ מהקרב הסופי" (עמוד 190). ובקרב ההוא, האמריקנים הפסידו.

בספרו שילב מקליר היטב בין עדויות הלוחמים והמפקדים לבין אלו של המפקדים הבכירים, המדינאים, אנשי התקשורת, וכן האזרחים תושבי וייטנאם (צפון ודרום) שחוו אותה על בשרם. הספר משלב יפה בין הטקטיקה לאסטרטגיה ומציג תמונה שלמה ומפורטת של המלחמה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על ויטנאם מלחמת 10,000 הימים