ביקורת ספרותית על ג'יין אייר - תרגום מחודש 2011 מאת שרלוט ברונטה
ספר מעולה

---

זו הפעם השלישית שאני מנסה לכתוב את הביקורת הזאת.
רציתי להגיד כל כך הרבה, וזה הסתבך.
מיותר לציין שאני אוהבת את הספר הזה יותר מדי, אז כמובן שיהיו כאן ספוילרים רבים, אבל אני אשתדל לעדן אותם.
מה גם שהתקציר די חושף כבר חלק גדול ממה שאני חושפת כאן, אבל שיהיה.

זו הפעם השנייה שאני קוראת את ג'יין אייר.
קראתי אותו לראשונה לפני שלוש שנים אם אני לא טועה, וכשסיימתי אותו פיתחתי אליו אובססיה אמיתית.
אז כמובן שהכתרתי אותו מיד לספר הכי טוב שקראתי אי פעם.
הפעם חווית הקריאה שלי הייתה הרבה יותר מעמיקה, כי לא רק חיפשתי את הרומן והדיאלוגים הסוערים - כמו שעשיתי בפעם הראשונה.
התחברתי לספר ממקום נכון יותר בעיניי של- באמת לאהוב את הדמות הראשית שמספרת לנו את הסיפור שלה, מהילדות הקשה ועד הסוף הטוב שלה.

אני אוהבת את הסיפור הזה בגלל שהוא קלאסיקה אמיתית, על זמני ללא ספק.
ג'יין כל כך מיוחדת בעיניי בתור דמות, הכנות שבה היא מספרת על הרגשות שלה, ואיך שהיא שואפת להימנע מאי הבנות ולהופיע בפני הקורא והדמויות בסיפור כפי שהיא באמת.
היא לא מנסה להרשים, ובזה היא מרשימה.

אני מעריצה אותה על כל כך הרבה דברים.
יש לה עין להבחין באמת, האומץ לומר אותה, אבל גם את הצניעות והיכולת לשמור אותה לעצמה.
איך שהיא מספרת על הדמויות, ועל האהבה והקנאה שהיא מרגישה כלפי רוצ'סטר, והאופי שלו שרחוק משלמות אבל קוסם לה.

"התנהגותו הנינוחה שחררה אותי ממעצורים מעיקים. הכנות הידידותית, הלבבית והמהוגנת שהפגין כלפי קרבה אותי אליו. לפעמים הרגשתי כאילו הוא קרוב משפחה שלי ולא המעסיק שלי. לעתים נהג בתקיפות, אך הדבר לא הפריע לי, מפני שהבנתי שזו דרכו. העניין החדש שנוסף לחיי הסב לי שמחה ועונג כה גדולים, ששוב לא הצטערתי על כך שאין לי משפחה. דומה שסהר גורלי הדקיק החל להתרחב, חללי החיים החלו להתמלא, בריאותי השתפרה וגופי התעבה והתחזק." - (עמוד 165)

למעשה גם היא וגם הוא מתוארים כאנשים מכוערים והיא בעצמה קוראת לו ככה פנים מול פנים.
היא לרגע לא אומרת לו שהוא יפה, אפילו כשהיא מתארת את איך שרגשותיה כלפיו הפכו אותו לכזה, ושאכן היא מגלה שהיופי הוא בעיניי המתבונן - היא עדיין אומרת שהוא מכוער.

אני מניחה שבגלל זה אני אוהבת את הסיפור, הוא לא קל, והוא הגיוני לי כי הוא מתייחס אל אהבה כאל קשר בין נשמות ולא סתם שני אנשים שמצאו אחד את השני והחליטו שזה מתאים ביניהם.

זה שבר את לבי כשהיא השוותה את עצמה לאישה אחרת שנראתה לה כהתאמה הרבה יותר טובה למר רוצ'סטר.
באותו הזמן לא ידעה אם הוא באמת מחבב אותה או שהיא סתם מדמיינת ומחמיאה לעצמה.
מבחינתה היא המחנכת של אדל, בת חסותו של רוצ'סטר, ואין לה שום זכות אפילו לחשוב על כך שהוא אולי מעוניין בה, מכיוון שהוא במעמד גבוה משלה.
כשהיא שומעת על מישהי אחרת, יפה יותר, במעמד גבוה יותר, שיכול להיות שהיא זו שהוא מעוניין בה - היא נסחפת ויורדת על עצמה.
ככה היא דיברה:

"אם כך, ג'יין אייר, הקשיבי לגזר דינך: הציבי מחר מול פנייך וציירי בעיפרון את דיוקנך, במדויק, מבלי לרכך ולו פגם אחד. אל תשמיטי שום קו נוקשה ואל תרככי שום בליטה לא נעימה, ולמטה כתבי, 'דיוקנה של מחנכת ערירית, ענייה ומכוערת'." - (עמוד 180)

אני מניחה שזה שבר את לבי כי אני מבינה את התחושה הזאת.
את ה-"אני לגמרי בסדר ואוהבת את עצמי עד שאני מתחילה לחבב מישהו אחר ופתאום אני לא יכולה שלא לראות את כל הפגמים והכיעור שלי וממש לשנוא את עצמי".
אולי נשים אחרות לא יבינו את איך שזה מרגיש, את החוסר ביטחון הזה בחיצוניות שפתאום צץ כאילו משום מקום, אבל אני מבינה את זה...
הכל בסדר עד שאת מתחילה לפתח רגשות כלפי אדם שאת לא יודעת אם בכלל מסוגל למצוא בך איזשהו יופי.

כמובן שג'יין מאוד מודעת לעצמה ואחרי שהיא מכה את עצמה במילים היא מכריחה את עצמה לצייר דיוקן של האישה היפה שעוד לא ראתה.
היא גם ציירה את עצמה כדי להשוות ולהזכיר לעצמה שאין שום סיבה שרוצ'סטר ירצה בה - כשהוא יכול לקבל את האישה היפה הזאת.

רוצ'סטר נעלם לכמה שבועות אחרי הערב שבו ג'יין מצילה אותו מלהישרף במיטתו.
כשהוא חוזר לאחוזה הוא מביא איתו את החברים שאיתם הוא בילה בזמן הזה, ואיתם האישה הזאת, וג'יין מגלה שהיא אכן יפה, אבל מתנשאת וכמעט רעה.
קוראים לה בלאנש אינגרם והנה ציטוט מפיה שעורר בי שנאה אמיתית כלפיה:

"הו, נמאסו עלי הגברים הצעירים של ימינו!" קראה בעודה פורטת על הכלי.
"יצורים חלשים ועלובים, שלא מעזים לעשות צעד מעבר לשערי האחוזה של אבא, או להגיע עד השער בלי רשותה של אמא!
יצורים השקועים בדאגה מתמדת לפניהם היפים, לידיהם הלבנבנות ולכפות רגליהם הקטנות, כאילו יש קשר בכלל בין גבר ליופי!
כאילו החינניות אינה זכותה המיוחדת של האישה, מורשתה ורכושה על פי חוק!
נכון, אישה מכוערת היא אכן כתם על פניה היפים של הבריאה, אך באשר לגברים - שידאגו רק לכוחם ולאומץ לבם, ויחרתו על דגלם רק את המילים ציד, ירי וקרב.
כל השאר שווים כקליפת השום.
כך אני הייתי נוהגת אילו הייתי גבר" - (עמוד 200)

זה דוחה בעיניי, כי היא אפילו לא מתכוונת לזה.
היא אומרת את זה רק כדי למצוא חן בעיניי מר רוצ'סטר שהוא מבחינת מראה ואופי מתאים לתיאור שלה של איך גברים צריכים להיות.
היא מתחנפת לגבר שהיא רוצה רק בגלל שהוא עשיר וזה אחד הדברים הכי דוחים בעולם ואני אפילו לא לוקחת אותה ברצינות אני פשוט - איוו.

אחרי ההרצאה הדוחה שלה, ג'יין עוזבת את החדר ורוצ'סטר הולך אחריה וזה אחד מהרגעים הכי מתוקים בספר הזה:

קמתי במהירות ולפתע מצאתי את עצמי מולו, פנים אל פנים: זה היה מר רוצ'סטר.
"מה שלומך?" שאל.
"בסדר גמור, אדוני."
"מדוע לא ניגשת לדבר איתי בחדר?"
סברתי שבאותה מידה אוכל להפנות את השאלה הזאת אל זה שהציג אותה, אך לא הרשיתי לעצמי להחציף פנים בצורה כזאת ולכן עניתי:
"לא רציתי להפריע לך, אדוני. נראית עסוק"
"מה עשית בזמן שנעדרתי מכאן?"
"שום דבר מיוחד. לימדתי את אדל, כרגיל."
"ונהיית חיוורת הרבה יותר, כפי שראיתי מיד. מה קרה?"
"שום דבר, אדוני."
"האם הצטננת בלילה ההוא, שבו כמעט הטבעת אותי?"
"בהחלט לא"
"חזרי אל חדר האורחים. את נוטשת מוקדם מדי."
"אני עייפה, אדוני."
הוא הביט בי לרגע.
"ומדוכדכת קצת", אמר. "מה קרה? ספרי לי."
"שום דבר, אדוני, שום דבר. אני לא מדוכדכת."
"ואני טוען שכן. מדוכדכת עד כדי כך שעוד מילים ספורות ודמעות יעלו בעינייך. ואכן הנה הן עכשיו, בורקות וזולגות. ואחת מהן נפלה כחרוז מבעד לריסים ונשרה על הרצפה. אילו היה לי זמן, ולא הייתי פוחד עד מוות ממשרת פטפטן שיעבור כאן, הייתי מגלה מה פירוש הדבר. ובכן, הלילה אני מרשה לך ללכת, אבל כל עוד האורחים שלי כאן, אני מצפה שתופיעי בחדר האורחים בכל ערב. זו בקשתי, אל תזלזלי בה. ועכשיו לכי, ושלחי את סופי לקחת את אדל. לילה טוב, יקיר..." הוא השתתק, נשך את שפתיו והסתלק במהירות. - (עמוד 201)

רוצ'סטר כל כך אכזרי לפעמים.
הוא משתעשע ומשחק אותה כאילו הוא מתכוון להתחתן עם מיס אינגרם - ולא אכפת לו איך זה גורם לג'יין להרגיש.
כנראה שזה כי הוא יודע שזו הדרך היחידה שבה הוא יוכל לגרום לה לשחרר ולהביע את רגשותיה, ושעם אופי כמו שלה היא לעולם לא תעז לחשוף אותם בפניו.
הוא משחק משחקים, אבל אני לא מאשימה אותו על כך.

ערב אחד, כשהחברים שלו עדיין מתארחים באחוזה, הוא מתחפש למכשפה זקנה שדורשת לראות את כל הנשים הצעירות והרווקות שבבית כדי לומר להן את עתידן.
ואז כשהוא לבוש בתחפושת הזאת, ג'יין נכנסת במצב רוח די טוב ומבודח כי היא לא מאמינה במגדי עתידות ומנהלת איתו שיחה מבלי לדעת שזה הוא כמובן:

"לא קר לי."
"למה את לא מחווירה?"
"אני לא מרגישה רע."
"למה את לא מבקשת שאקרא לך בכף היד?"
"אני לא טיפשה."
הזקנה גיחכה מתחת לכובע ולמטפחת, ואחר כך שלפה מקטרת שחורה קצרה, הדליקה אותה והתחילה לעשן. במשך כמה רגעים התמכרה לסם המרגיע הזה, ואחר כך זקפה את גופה הכפוף, שלפה מקטרת מבין שפתיה, וכשמבטה עדיין נעוץ באש אמרה בהטעמה רבה:
"קר לך, את מרגישה רע ואת טיפשה."
"תוכיחי", עניתי.
"אוכיח לך בכמה מילים. קר לך כי את בודדה. שום מגע לא מפיק ממך את האש שנמצאת בתוכך. את מרגישה רע, כי הרגש הטוב, המרומם והמתוק ביותר שניתן לאדם נמצא רחוק מאוד ממך. את טיפשה כי למרות כל הסבל הזה את לא קוראת לו להתקרב וגם לא עושה שום צעד כדי לפגוש אותו במקום שבו הוא מחכה לך." - (עמוד 218)

כמובן שהיא גילתה בסופו של דבר שזה היה רוצ'סטר.
אבל משום מה הדיבורים שלו לא עוררו בה שום חשד, והיא לא קלטה שהוא דיבר עליה ועליו.
שהיא נמצאת קרוב לזה שהיא אוהבת, הוא, אבל לא מתקרבת אליו.
שהיא טיפשה על כך שהיא לא נכנעת לרגש הטוב הזה, לאהבה הזאת שהיא מרגישה כלפיו ולמה שיכול להיות ביניהם.

כמובן שבאותו הזמן אין שום דבר אמיתי שחוסם את ג'יין מלהיות איתו, כי היא עוד לא יודעת על סודו.
אז היא אכן מוצאת את עצמה מתוודה על רגשותיה בלהט הרגע, והוא מבקש ממנה להינשא לו והיא מתבלבלת ולא מבינה, כי היא הייתה בטוחה שהוא עומד להינשא למיס אינגרם.
היא מסכימה, מתכוננת לחתונה, והיא מאוד מאושרת...עד שסודו מתגלה.

בסופו של דבר כשסודו של רוצ'סטר מתגלה, ג'יין לא מפסיקה לאהוב אותו.
היא לא מאשימה אותו על כך ששיקר וניסה להפוך אותה למשהו שהיא לא רצתה להיות.
היא נקרעת בין האהבה שלה אליו, לבין החובה שלה כלפי המכובד, המוסרי, והיא עצמה.
והיא בסופו של דבר אכן בחרה בעצמה וברחה ממנו.

החלק הזה בספר,
כשהיא בלעדיו ומשאירה אותו שבור ואת עצמה אבודה לגמרי...איכשהו היה הרבה יותר מהנה עבורי בקריאה השנייה.
משהו בעצמאות שלה עורר בי שלווה, למרות שהיא המשיכה להתענות מהאהבה שהיא עדיין רחשה אליו, היא החזיקה מעמד כי ידעה שהיא צריכה לשמור מרחק.
החינוך הנוקשה והחיים שעברה עד לרגע הזה, הם שחישלו אותה לעמוד בניסיון הזה ולסרב לגן עדן הזמני הזה שהוא הציע לה.
היא שלטה בליבה, אבל לא הדחיקה את רגשותיה, ועל זה היא כל כך אהובה בעיניי.

"ועכשיו הייתי מחוץ לת'ורנפילד. כקילומטר משם מעבר לשדות, נמתחה הדרך בכיוון ההפוך למילקוט, דרך שמעולם לא הלכתי בה אך לא פעם הבחנתי בה ותהיתי לאן היא מובילה. לשם פניתי עכשיו. אסרתי על עצמי לחשוב, להעיף מבט אחורה ואפילו להביט קדימה. אסרתי על עצמי להקדיש ולו מחשבה קלה לעבר או לעתיד, כי דף העבר היה מלא אושר שמימי ועצב נורא, שקריאת שורה אחת בו היתה מערערת את אומץ לבי ומכבה את הלהט שבי, ואילו דף העתיד היה ריק עד אימה, כמו העולם אחרי המבול." - (עמוד 352)

אהבתי כל חלק בספר הזה.
ספר שלם על מישהי, דמות שנלחמת עבור נשמתה, עם כתיבה מופלאה, התייחסות רבה לדת והתעסקות במידות הטובות והרעות שבדמויות, רגעים מפתיעים וסוחפים - זה פשוט רומן גדול מהחיים, אחד הספרים הכי טובים שקראתי.

אני שמחה שהצלחתי בדרך נס לכתוב על הספר הזה ביקורת, אפילו שהיא להרגשתי מחטיאה הרבה מהדברים שממש רציתי להתייחס אליהם.
הקושי שלי בלכתוב על הספר הזה ביקורת נובע מכך שבאמת אפשר לכתוב עליו ממלא זוויות שונות.
אז עבורי זה נורא קשה לסכם את הכל.(בשלוש מילים זה קל מאוד: רומן, גותי, נצחי.)

יכולתי לכתוב עליו מנקודת מבט של פמיניסטית, אישה דתיה, אישה רווקה, או אפילו סתם בתור מישהי עם אופי קשה מילדות.
אבל בחרתי לכתוב עליו בתור אחת שפשוט מאוד מאוד מזדהה עם הדמות הראשית.
שאבתי כוח ותקווה רבה מאיך שג'יין החזיקה את עצמה והצליחה בסופו של דבר להוביל את עצמה אל החיים והסוף שרצתה עבור עצמה.
אני לא בטוחה אם הוא עדיין הספר האהוב עליי מכל הספרים שקראתי; אבל אם להכניס לחישוב רק פרוזה, אז אצלי ג'יין אייר במקום הראשון.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על ג'יין אייר - תרגום מחודש 2011