ביקורת ספרותית על כשפילים בוכים - חיי הרגש של בעלי-החיים מאת ג'פרי מאסון
ספר טוב

---

הנערה והצבוע – סיפור נטול צביעות

לפני זמן לא רב ביקרתי ידידת נעורים בעיר הולדתי. שיחת הנוסטלגיה התגלגלה די מהר למציאות עכשווית בה נוכחים חזירים הפוקדים את הישוב בצורה אינטנסיבית ולעתים מאיימת וחיות הטבע האחרות המאוימות על ידי האדם הולכות ומתמעטות. מה שגרם לידידה לספר לי סיפור מפתיע:

אתה ידוע רץ שבצעירותי עבדתי בגן החיות של סמינר אורנים, כמטפלת בחיות. בעת ההיא הצבועה המליטה שלישיה, אך מפאת מחלתה היא לא יכלה לטפל בגוריה שנמסרו לשלוש מטפלות. אני קבלתי את האחריות לאחד הגורים, הזכר שבחבורה. האכלתי אותו חלב מבקבוק, ואחרי זה הנחתי אותו על כתפי בכדי שיגהק כתינוק בן יומו, כך עד לגיל שלושה חודשים, מועד החזרתו לגן החיות, בגישה שמסוכן לטפל בטורף גדול.

עברה כשנה, לאחר שכבר הפסקתי לעבוד בגן החיות, שמעתי ששלושת הגורים שגדלו הועברו לגן חיות בערבה. בדרכי לאילת בקשתי לבקרם. ראיתי אותם בכלוב שאף אחד לא נכנס אליו לחיות שהוגדרו כמסוכנות. למרות עובדה זאת בקשתי להיכנס לכלוב. מיד הזכר הסתמר בהתרגשות, והחל להסתובב סביבי משמחה, בהמשך הוא הניח את ראשו על כתפי, תנועה אותה הוא זכר כהרגל בתום שתיית החלב שגם היוותה עבורו ביטוי לקשר בין הגור למי שהייתה תחליף לאימו.

האם הסיפור הזה מבטא קיומו של רגש בחיות?, כמו הכרת תודה, או אהבה, שאלה שנשארה פתוחה בסיומו של הסיפור, וכתוצאה ממנו הבטחתי לעצמי לחפש תשובה.

עברו ימים רבים, כמעט ושכחתי מהסיפור הנפלא הזה, עד שלגמרי במקרה מצאתי בספריית רחוב, את הספר, כשפילים בוכים של ג'פרי מאסון וסוזן מקארתי, שעשוי לתת לי תשובה עד כמה חיות הם בעלי רגשות?

הספר הזה מתחקה אחרי עדויות לקיומו של רגש בחיות, כמו באמצעות השאלה שבכותרת הספר, האם פילים בוכים? את התשובות הוא מנסה לתת באמצעות עדויות ומקצת מחקרים מדעים, לצורך כך הספר מנסח שאלה מרכזית, האם רגשות קיימים אצל חיות, או שעלנו לתפוס אותם באופן שונה מכפי שאנחנו מתייחסים לקיומם בבני האדם?

יש בספר סיפורים מעניינים ואפילו מרגשים, אם כי הם דחוסים בצורה שמעט מקשה להתחבר אל כולם, אך יש בו משהו מאוד מעניין ונוגע, והוא ממוקם דווקא בסיכום הספר אותו כתב ג'פרי מאסון, בו מובאות שתי התייחסויות של חוקרי בעלי חיים, הראשונה שבהם היא של ג'יין גודולף חוקרת השימפנזים, הטוענת כי התנהגותם של השימפנזים דומה לזאת של בני האדם, "הם מסוגלים לחוש כאב, להיות שותפים לרגשותינו ולהצטיין בכישרים שכליים מורכבים." היא אף מבקשת באופן שמבטא את אג'נדת הספר, להגן על החיות שלא פעם נופלות לניצול ולסבל.

הספר שיש לו חיבה לא מעטה לפילים, שבהחלט נחשבים לחייה אינטליגנטית, בעלת כישורים חברתיים מופלאים, מביא בסיכומו, את עדותו של המדען דגלאס צ'דויק, על תצפיותיו על פילים: "אם למדתי משהו בזמן שחייתי בקרב הפילים, הרי זה עד כמה אנו קרובים. החמימות המשפחתית שלהם מחממת את ליבי. היכולת לשמח משמחת אותי, יכולתם ללמוד ולהבין דברים ממשיכה להדהים אותי."

יש לספר, משפט סיום, שרק עבורו שווה לקרוא את הספר, אם נפסיק להתנשא על החיות ונצליח לפתח כלפיהם רגש וייחס, יכול להיות שנזכה בחוויה יוצאת דופן, שמלבד הרגישות לעצמנו כבני אדם, לבטח נחשף לעולם רגשי עשיר ויוצא דופן שבחלקו הוא נשגב מדמיוננו.

להיות אנושי יותר, היא היכולת לקבל את העולם שסביבך בכבוד וברגש, ולנסות להכיר את הדברים שלא פעם נעלמים מעיננו, צניעות וענווה אולי תציל אותנו מעצמנו. זה סוג המחשבה שעלתה בקרבי עם סיום קריאת הספר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על כשפילים בוכים - חיי הרגש של בעלי-החיים