ביקורת ספרותית על בנות הלילך - מלחמת העולם ה- II - מבוסס על סיפור אמיתי - בנות הלילך #1 מאת מרתה הול קלי
ספר מעולה

---

בשנתיים האחרונות נהיה מאוד טרנדי לכתוב ספרים על השואה, על התקופה, לפני ואחרי. ממש שיטפון. יש טובים יותר, ויש טובים פחות. הספר הזה - לטעמי האישי, בין הטובים שבהם, וללא שום ספק- העוצמתי שבהם.

הספר מביא את סיפורו של מחנה ראוונסבריק הגרמני, אשר שכן על גדות נהר האפל, צפונית לברלין. בתחילת דרכו זה היה מחנה הריכוז הגדול ביותר לנשים, ויותר מאוחר הפך למחנה השמדה.

מחנה ראוונסבריק היה גם אחד המחנות בו נעשו ניסויים בבני אדם ע"י רופאי אס אס גרמניים. נשים בריאות נלקחו ושימשו כחיות מעבדה תחת ידיהם של אנשי הרפואה הגרמניים האכזריים. פציעות מכוונות תוך כדי תיעוד כל שלב, כאשר בנות המזל נותרות בעלות מום, נושאות צליעה, עקרות, וריאות שקרסו, ושאר מכאובים. ואלו שפחות שפר עליהן גורלן - פשוט מתו, והפכו לעוד מספר שנמחק מהרישומים.

הסיפור, המבוסס על סיפור אמיתי, מתחיל בספטמבר 1939 ומסתיים בשנת 1959, מובא בשלושה קולות, ומספר את סיפורן שלוש נשים. נשים שאין ביניהן קשר, אך החיים יפגישו אותן בנסיבות סוערות ועצובות, כאלה כמו שרק החיים יכולים להם.

קרוליין פרידיי היא אשת חברה ניו יורקית העובדת בהתנדבות בקונסוליה הצרפתית בניו יורק. היא שולחת מדי יום חבילות נחמה לבתי יתומים בצרפת, המכילות דברי מתיקה ובגדים עבור ילדים יתומים.

קאשה קוזמריק הפולנייה היא נערה צעירה מתבגרת, העומדת כפסע בין עולם הנעורים המתוק, לעולם המבוגרים, זה האמיתי. היא לא יודעת כמה מהר תעבור את הגבול בין שני העולמות האלו. היא מאוהבת בפייטריק יפה התואר שפועל בשורות המחתרת הפולנית, ורוצה גם היא להיכנס לשורותיה ולתרום את חלקה.

הרטה אוברהויזר הגרמניה, היא רופאה כירורגית צעירה ושאפתנית, היודעת שלא תוכל להתמחות במה שלמדה ולהיות מנתחת, כי אז לא היה מקובל שרופאה אישה תהיה במעמד גבוה יותר מעמיתה הזכר.

כשהיא עונה למודעת הדרושים, היא מרגישה כי מזל גדול נפל בחלקה והיתה בטוחה שמצאה את משרת החלומות. מראה המקום השליו הנראה ככפר נופש היה כמראה מתעתע, והיא תבין - גם אם באיחור - לאיזו זוועה נכנסה.

אז מה בספר הזה שונה מהאחרים ולמה הוא יותר עוצמתי?
אז ככה:

הפרק החותם את הספר ונקרא "הערת המחברת", הוא בדיוק הפרק הזה שמעצים את חווית הקריאה, ומעניק עוד קורות תמיכה לחיזוק יסודות העלילה.
מרתה הול קלי עשתה תחקיר מקיף ויסודי בן כמה שנים לפני כתיבת הספר, וכשקוראים על זה, הסיפור לפתע מקבל מימד נוסף.
כשקראתי את הפרק הזה הוא היכה בי בעוצמה. במהלך הקריאה הייתי צריכה להסדיר נשימה בין פרק לפרק, אבל הקריאה בפרק החותם גרמה לי למחנק של ממש. לקרוא על הביקור שלה בכל המקומות עליהם כתבה, לראות את כל אותם אתרים שחלקם עומדים על תילם עד היום, השיחות שלה עם ניצולות שעדיין בחיים, כל אלו הלמו בי בעוצמה.

היה מעניין לקרוא סיפור שואה כשהוא חסר את הזווית היהודית.
בשיחה עם חברה על הספר אמרה לי זו שלא מעניין אותה לקרוא ספר על השואה אם אין בו זווית יהודית.

ההפך!

כל סיפור כזה שלא מסופר מזווית יהודית הוא נכס, והוא עוד נדבך לתיעוד ואמיתות השואה. בשנים האחרונות יותר ויותר נשמעים קולות של מכחישי שואה. כל סיפור כזה הוא עוד הוכחה, ועוד חיזוק לסיפור שצריך להמשיך ולהיות מסופר, ולעבור מדור לדור. וכמו שכתבה מרתה הול קלי בפרק הסיום:
"צעדתי בשער קראקוב ששרד את ההפצצות הנאציות, ובכיכר רחבת הידיים למרגלות טירת לובלין שבה ניצב פעם הגטו היהודי. התגבשה בי נחישות חדשה לדאוג לכך שהעולם יזכור." (עמ' 489)

ואני?

מכירים את משחק הכיסאות המוזיקליים בו מסתובבים ומסתובבים עד שהמוזיקה פוסקת וכל אחד צריך לתפוס לו כיסא?

אז אני מחכה שדמויות הסיפור יפסיקו לנוע בי, ימצאו את מקומן, ויתיישבו. עד אז אקח נשימה עמוקה.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על בנות הלילך - מלחמת העולם ה- II - מבוסס על סיפור אמיתי - בנות הלילך #1