ביקורת ספרותית על ספריית המתים מאת גלן קופר
בזבוז של זמן

---

מאוד קשה לכתוב על הספר הזה בלי לחשוף פרטים מהעלילה, כי הוא מתחיל בצורה מסוימת, בכיוון של ז'אנר מסוים, ואז עובר פאזה והופך למשהו אחר לגמרי. על כן הביקורת מכילה ספוילרים, וזה בסדר, כי אני חוסכת לכם את הקריאה של הספר הזה, אז תודו לי אחר כך.

דווקא מתחיל בסדר, בתעלומת רוצח סדרתי שמשוטט בין רובעי ניו יורק והורג אנשים. בין המקרים אין שום קשר, לא ברקע של הקורבנות ולא בשיטת הרצח שלהם, מלבד עניין קטן - כולם קיבלו יום לפני מותם גלויה מסתורית ועליה איור קטן ותאריך המוות שלהם. אז מי הרוצח המסתורי הזה, למה הוא מאיים, ולמה הוא הורג את כל האנשים האלה? שאלות מעניינות ויש גם צמד בלשים שמופקד לחפש אחריהם - חוקר מזדקן ממורמר ורודף שמלות, וחוקרת צעירה ממנו ונאה יחסית. כן. ואז תפני בעלילה מראה שיש רוצח - אבל רק לאחד מהם. לא רק שהוא מכחיש את המוות של השאר, יש לו גם אליבי ממש טוב לזמנים שבהם הם מתו. עד כאן הכל הגיוני ואפילו חינני, אלא שכאן הספר מתחיל לגלוש למחוזות מוזרים ביותר.

המאה השמינית לספירה, דעות קדומות, תינוק לא רצוי, מנזר שבכל זאת מגדל אותו, על אף שהוא מגלה כוחות מוזרים מאוד. ועוד מסייעים לו להתרבות, ככה עד המאה השתים עשרה, ועל הדרך לצבור מאות ואלפי כרכים הזויים, בעידן שבו אין דפוס והנייר יקר. נניח. ואז דילוג של כמה מאות עד שהספרייה הזאת נמצאת בחקירות אריכאולוגיות, ואז עוד מאמינים למידע, מקודדים אותו ושומרים אותו. בסוד, כמובן בסוד. כזו עלילה מטורללת לא קראתי כבר הרבה זמן. גם להזיות יש איזה שהוא היגיון פנימי, וכאן אין. לא לפשע, לא למקורות שלו, לא לסיבות שלו, ולא לדרך הפענוח. קשקוש בלבוש.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ספריית המתים