בדיוק לפני חמש שנים קראתי את הספר אישוליים של אותו סופר. המון ספרים קראתי אחריו, והרבה דמויות באו והלכו. אבל דמותו של יהושע לא התפוגגה. כמו משקע כבד וסמיך היא נשארה בי, מסרבת להתמוסס. והנה הגיע הספר השני, והוא היה כמו נוזל הבא לדלל את סמיכות המשקע, לחדש את התנועה שלו, לתת לו חיים.
גיבור הספר, יהושע- כן , אותו אחד מאישוליים, עדיין ממשיך להיאבק בנפתולי החיים. הוא לא חי את החיים. החיים עוברים עליו. חלומו הגדול להיות משורר הוא הכוח שמניע אותו, ובדרך להגשמת החלום הזה יכתת יהושע רגליו לאינספור חברות כוח אדם אשר ישלחו אותו לעבודות דחק של אנשי השוליים. כן, יהושע עדיין שם, בשוליים. אדם ללא שאיפות, ללא חברים, כשהדבר היחיד המלווה אותו כצל זו העליבות. יכולתו של אלי שמואלי לתאר חיים כל כך עלובים ומדכאים במילים מדויקות ובכתיבה כל כך יפה ראויים להערצה.
"לפעמים נדמה שכל המאושרים מכירים זה את זה, וכל האומללים זרים זה לזה." (עמ' 142)
ואז יפגוש יהושע בעמליה. היא החשפנית. היא מופיעה במסיבות פרטיות, אבל מתייחסת לעבודתה כחשפנית כאל ריקוד אמנותי. גם היא כיהושע, אוחזת בחלום, אבל איזה מחיר הם ישלמו כדי להגשים את החלומות? וכדאי בכלל להגשים חלומות בכל מחיר?
ספר מצוין, כתיבה משובחת.
