קראתי את הסיפור הזה בימי התיכון, עוד כשיצא כחלק מהספר "געגועיי לקיסינג'ר". כבר אז הוא נגע לליבי מאוד וחוץ מהסיפור הזה אינני זוכרת סיפור נוסף מקובץ הסיפורים הנ"ל. בהיותי אוהבת חיות, אף שידעתי שה"חזיר" הוא בסך הכל קופת חרסינה, מאוד הזדהיתי עם הגיבור וההאנשה של החזיר אכן הפכה אצלי את הפרידה של יואבי מהחזיר לחוויית פרידה מבעל-חיים אמיתי, חי ונושם. עד כאן על חוויית הקריאה כנערה.
שנים רבות לאחר מכן חזרתי לקרוא את אותה יצירה, מתוקף היותי מורה ומתוך רצון להעביר לתלמידים את אותה חוויה שאני חוויתי אז. להפתעתי, גם כיום, בכל פעם כשסוף הסיפור מתקרב הדמעות זולגות מעיניי מעצמן.
כנערה, בכיתי על החזיר והיום אני בוכה על הילד, שכל מה שהוא מחפש זה חום ואהבה, משהו שככל הנראה לא קיים אצלו בבית. האמא כמעט ואינה מורגשת וגם אם ליבה על בנה נראה כי ידיה כבולות. היא מפחדת או שאינה יכולה להתנגד לאבא ואילו האבא מייצג בעיניי, גברים רבים שעליהם שומעים לא פעם בחדשות.
אותם גברים אלימים, שאבוי אם מישהו מהמשפחה ובפרט האם מעז להתנגד לדרך חינוכו או אפילו רק לחשוב אחרת ממה שהוא חושב.
כולי תקווה שאצל יואבי ואצל ילדים אחרים שעולים עתה במחשבתי אכן מדובר רק על אבא שהוא קצת נוקשה ולא על אבא שנוקשותו עלולה להוביל לסוג של אלימות במשפחה.
עם זאת, לדעתי לא סתם האמא לא פוצה פה במהלך הסיפור וגם יואבי, פרט למשפטים בודדים, לא בא בדברים עם האבא ובעצם רוב הסיפור הוא בדיאלוג עם עצמו ועם החזיר שלהזכירכם אינו אמיתי. רואים כאן שבנוסף להיותו של יואבי ילד מפוחד, הוא גם בודד.
במהלך כל הסיפור לא מוזכר חבר אחד לרפואה של יואבי וזה מה שקורה פעמים רבות לילדים שחווים אלימות.
לסיכום: ספר שהוא כולו תמרור אזהרה, מומלץ לקריאה בעיקר להורים וגם לילדים הנמצאים במצבי מצוקה כאלה ואחרים. יואבי התמודד בדרך יצירתית, אם הוא הצליח אולי גם הם יכולים?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
