ביקורת ספרותית על ספיח מאת חיים נחמן ביאליק
ספר מעולה

---

כשהייתי פעוטה אמי עודדה אותי להשלים משפטים מתוך פזמונים מפורסמים על מנת שאדבר באופן קולח. כך למשל; דקלמה את מילות השיר ״הדחליל״ מאת לוין קיפניס בשינוי מזערי כדי להקל עלי את זכירת הסופים:

אֲנִי דַּחְלִיל, שׁוֹמֵר הַגַּן
שׁוֹמֵר הַגַּן וְלֹא...
בַּלַּיְלָה... , בְּיוֹם...
רֹאשִׁי... (מיהרה להצביע על העציץ הגווע במרפסת) עֵינַיִם –

אני מניחה שעשיתי כרצונה בהתלהבות יתירה שכן זכיתי לתגמולים בצורת נשיקות, חיבוקים וקריאות הידד אך כשסיימה עם קיפניס/ברגשטיין/שטקליס והתחילה עם ביאליק לא זכתה ממני למענה על אף ניסיונותיה החוזרים ונשנים.
הבטתי בה בעיניים פעורות לרווחה, חצי כחולות וחצי ירוקות ורק ייחלתי לעוד מהביאליק-ביאליק הזה. אַהֲבָתִי למשורר הלאומי התגבשה כבר מינקות וזירזה את רצוני ללמוד לקרוא מוקדם על מנת לעיין בפזמונים החמודים ובציורים משובבי הנפש של עמיתו, נחום גוטמן.
בחטיבת הביניים, כשכולם נחרו בשעורי ספרות, הצטמררתי לנוכח ״בְּעִיר הַהֲרֵגָה״ ולבי נחמץ בקרבי כשלמדנו את ״הכניסיני״.
רציתי כל כך לנחם את האיש ולא הבנתי מהיכן הוא מביא את מהלומות הצער הללו. המורים לא טרחו לתת לנו רקע על חייו הפרטיים אלא התמקדו בניתוח בָּנָלִי, חַד-גּוֹנִי של יצירותיו הליריות ומסיפוריו הקצרים התעלמו לחלוטין.
למעשה, עד גיל 40 לא ידעתי כלל שחיבר נובלות וכשסוף-סוף הגעתי ל״מאחורי הגדר״ נפלה לי הלסת מרוב תדהמה: סיפור בשל, נוגע ללב ואולי אפילו ארוטי.
חיים נחמן הפסיק להיות סמל עבורי, הדמות הציבורית שמייצגת דוד חביב ושמנמן בכובע, העסקן הציבורי של תל אביב אלא האיש שממתין בשדה לאהובתו, רחלה ומייחל למות אם לא תבוא, הגבר המציץ בגנבה מהחלון, חושק באשת אהבים ונשמתו מפרפרת מרוב תשוקה וכיסופים, האדם המשורר על עיניה של האחת שעבורו הם המוות והחיים גם יחד.
מהקריאה בכתביו כאישה בשלה ומגובשת קלטתי שרב הנסתר על הגלוי; ביאליק היה אדם מורכב בעל רצונות ומאווים ובסיפוריו התגלמו כל אלו באופן יוצא מן הכלל.

כדי ללמוד על ילדותו למשל, אין צורך לברור מתוך הביוגרפיות שנכתבו עליו במשך השנים, מספיק לקרוא את ״ספיח״ כדי להבין איך הגיע לגדולה שכזאת.
תיאוריו החיים, העסיסיים והמשעשעים על תקופת ילדותו (בן דמותו בעלילה נקרא שמואל׳יק) מעוררים הזדהות בקרב כל קורא.
הוא מספר בגילוי לב על הוריו, מוריו וחבריו לחדר, מבליט את העובדה כי היה ילד ייחודי: חלש כאטרייה (לוקש) וחולמני.
מדמיין לעצמו את האותיות בספרי הקודש כחיות או יצורים מוזרים ומפנטז על סיפורים מהתנ״ך שאולי קרו במחוז ילדותו, מרחק הליכה מבית המדרש או מביתו ולעולם אינו משועמם או מדוכא מפאת העוני המחפיר בו נגועה משפחתו: תמיד אפשר לדמיין מראות מרהיבים, להיצמד לעצמים בבית הדל, המפיקים חום ולחשוב שהוא נאהב או עטוף ולפנטז על פייגלה בת השכנים, אותה אחת שאולי עברה גלגול והפכה מאוחר יותר למארינקה הגויה בסיפורו ״מעבר לגדר״.
והכל בציניות, בחיוך ובחמלה. בראייה עצמית משובחת וחדה.
בילד שהפך לנער והבין היטב שאם אין הוא לו, אזי מי לו?
התמצית הביאליקית בכל הדרה, ה-״מהיכן הכל התחיל״ נמצאים ביצירה הזאת.
סָפִיחַ הינו תבואה שצמחה מאליה מזרעים שהיו באדמה או מן הגרעינים שנשרו בקציר של השנה שעברה ועל כך מבוסס עולמו של המחבר: על הדברים הקטנים, הזעירים, הלכאורה בלתי חשובים שעיצבו את נקודת מבטו.
הוא לא פסק מלהתבונן ביצורים הקטנים, בטבע הנשגב, באנשים ובהתנהגויות
לא חדל מחיפוש גירויים לעיניים וללב.
הוא היה אמנם עני ודל אמצעים אך עושרו הפנימי עלה על גדותיו, זלג לכל יצירה בה נגעו ידיו.
סיפור מופת שכדאי להקדיש לו מזמנכם היקר והוא זמין לכל באתר הנפלא של פרויקט בן יהודה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ספיח