“אסתרי היא ציפור יפה שנעה לאורך הסיפור כחוט שעובר בין עולמות של חומר ורוח. היא זו שתפקידה להיות כמצפן ולעזור בחניכה של מנהיג בשם פטגו מגיל קטן שלא יאבד דרכו בין מבוכי הזמן. "הציפור ריחפה במעגלים מעל ראשה של סבתא אזלץ' ולבסוף נחתה על ידה הימנית"."פטגו התרגש כל כך מהמחזה עד שלא שם לב איך ירד מהעץ והגיע עד לסבתא אזלץ'. הוא מצא עצמו עומד ובוהה כמהופנט בציפור שעל ידה הימנית. נוצותיה של הציפור הקטנה היו שחורות ומבריקות, וגון רגליה ומקורה כתום זהוב." העלילה כולה היא סיפורו של ילד בשם פטגו ומשפחתו שהם מייצגים את "קהילת שלמה ביתא ישראל". הם גרים באתיופיה באזור ווזאבה. אזור שבו נוצרים התנכלו להם ולקחו את כל האדמות הפוריות והשכירו את האדמות הפחות פוריות להם. לכן הם העדיפו לעסוק בגידול צאן ובקר , בקדרות, מכירת חרסים, בתפירה ואריגה וסחר בדים. עם המוסלמים הייתה שפה משותפת היות ושניהם אכלו כשר והכשירו את בשרם בגלל דתם. החלום הכי גדול של פטגו הוא להיות רועה צאן. כשנתנו לו עדר משלו לא היה מאושר ממנו. הוא רץ בשדות ושר עם הרוח. הוא היה גבר קטן כי נתנו לו אחריות. האחריות מתגמלת בכבוד שרוחשים לו ובצורה שמסתכלים עליו חברים ואנשי הקהילה. השבטיות בספר מתוארת כעטיפה הרמטית של מאכלים נפלאים וריחם ושל סדר אלוהי שבו הכל מאורגן. המסורת היהודית כדת משה וישראל שמגדירה אותך ועל פיה מתנהלים. השבת והמנהגים ששומרים עליהם באזור נוצרי ולכן צריך להחביא את העובדה שחוגגים אותם. לסיפור שלשה חלקים ואת החלק הראשון אהבתי מאוד היות והוא מסופר כאגדת עם חניכה של פטגו . על מפלצות ושדים שמיוצגים כייצר הרע שזורעים הרס וחורבן וחייבים להתגבר עלייהם על ידי עשיית טוב, עזרה לזולת ולהתאמן איך להיות בני אדם טובים בעלי מוסר. על החופש לבחור מה אתה רוצה להיות. האגדות המסופרות מדור לדור ממחישות יפה את מוסר השכל איך צריך להתנהג. יש אגדה יפה בסיפור שמספרת סבתו של פטגו על אריה מלך האריות שיצא ממרבצו וראה שלוש עלמות חן מקוששות עצים. הוא התאהב באחת מהן והחליט לעקוב אחריה לביתה. ליבו היה מלא אהבה לכן כדרכי בני האדם החליט לבקש את ידה מאביה. האב אמר שאם בתו תראה את האריה כפי שנראה תפחד ממנו ולכן עליו לגזוז רעמתו. וכך עשה. הגיע האריה גזוז לאב ושאג שהוא רוצה את בתו לאישה. האב אמר לו שהוא עדיין מפחיד ועליו לגזור זנבו. כך האריה גזז הרעמה וגזר הזנב התייצב אצל האב ושאג. האב אמר לו שהוא עדיין מפחיד ועליו לעקר את מלתעותיו וכך בתו לא תפחד להתקרב אליו. כשחזר האריה ללא המלתעות האב צרח עליו וקרא לו "ייצור חסר אופי שכמותך" וכך האב הכה את האריה והבריח אותו משם. המסר של הסבתא: "תהיה במקום אשר תהיה, תרצה את אשר תרצה, אבל לעולם אל תזנח תרבותך, את מנהגיך, ואת דתך, שבהם נהגו אבותיך בכל הימים והורישו לך בגאווה, ולעולם אל תזנח את האופי שלך". החלק השני בסיפור מספר את חלום ירושלים, ארץ ישראל וההגעה לשם. על הכסף שאיבדו ורכוש שמכרו ועל ההליכה לסודן, החיילים שהכו אותם בדרך. האוהלים שהקימו והצלב האדום שהרעיל אותם ורבים מתו בדרך. על הכמיהה לישן ולמוכר, לשבט הגדול, למנהגים שלא יכלו להמשיך לקיים, לריחות של בית כפי שהכירו והגעגועים לטבע ולנהר שסבבו אותם. ואז ההגעה לארץ וחלום התנפץ. זה התחיל בכך שהיו הבדלים מהותיים של בורות שלא באשמתם. הצחוק המתגלגל כשראו שירותים לראשונה בחייהם במטוס. לא הסכימו לקבל זאת וחלק התאפקו שעות רבות כי לא היו בטבע, או כשראו נערות במכנסים, או נערות חצופות רגלים בחצאית שהתנופפה ברוח והתחתונים בצבצו. הכל חדש, החשמל ששיחקו בו ללא הרף, האוטובוסים, הרכבות... הכל היה בלתי אמין מבחינתם. והשוס הגדול הוא שהרבנות רצו לעשות להם ברית מילה מחדש בתואנה שאינם יהודים. גם האפליה וקריאות הגנאי שהם כושים מסריחים לא עזר להם להבין מה קורה להם כעדה. רבים התחילו לשתות אלכוהול ולקחת סמים ולהתעסק עם זנות ולגנוב. הרס עצמי ואלימות קשה מרוב כעס, כי הרגישו מרומים ולא מצאו עצמם. החלק השלישי לא התחברתי אליו בכלל, הוא היה תנכי, היסטורי, ונדמה כלא קשור לרצף הסיפור, הוא דובר על הנביא ירמיהו, על ישעיהו, על הגדעונים ועל המלכה יהודית שהחביאה את ארון הברית במערה. על סיפור גלגול הקהילה ביתא ישראל ותולדותיה. אפשר לקורא אותו כסיפור בנפרד. ובשביל לדעת אם הוא אמיתי צריך לפתוח ספרים ולחקור מי ואם הייתה יהודית ואיפה הארון כיום. לסיכום הסיפור המרגש הוא אמנם סיפור עלייתם של האתיופים בשנת 1984 אבל יותר מכך הוא מנגיש אותנו לחיים הפשוטים והמלאים שחיו באתיופיה שאין להם שום קשר ולו קלוש לחיים כפי שאנחנו מכירים בארץ וכפי שהם מצאו כאן בארץ כשהגיעו. זה לא ספר שמבכא את התלאות שעברו אלא מציין עובדה שלישראלים יש קושי להבין מהיכן האתיופים באו, מאיזה עולמות. בזמן הקריאה הצלחתי להבין במעט את החלום ושברו שהתנפץ לעולים בפנים. כיוון שאילו אינם אנשים שמפחדים ממשברים או קשיים או חוסר כלשהו. אילו אנשים שהכבוד נלקח מהם כי הם לא הצליחו להתערבב, ולא ידעו איך לעשות זאת למרות התיווך הגדול שהושקע בהתאקלמותם. לא הייתי מגיעה לספרים רבים לאחרונה לולא האו"פ, אז תודה להם וגם תודה לאומרי שניסה להסביר לנו בספרו היפה מי הם הקהילה שלו ומהיכן באו.”

“ספר מקסים ורגיש, ומצד שני עוצמתי. הספר פותח פתח להבנת עולמם של יהודי אתיופיה שעלו בשנות השמונים, ונתקלו פה ביחס לא אוהד ולא מספיק מבין. התיאורים של אתיופיה רוויי געגועים, ומלאי הוד. לא נעים כל כך לקרוא על איך הפרנג'ים - תושבי מדינת ישראל עד לעלייה זו, נתפסים בעיניהם, וכמובן, יש מקום לשינוי לתיקון, לקבלה.”

“אסתרי היא ציפור יפה שנעה לאורך הסיפור כחוט שעובר בין עולמות של חומר ורוח. היא זו שתפקידה להיות כמצפן ולעזור בחניכה של מנהיג בשם פטגו מגיל קטן שלא יאבד דרכו בין מבוכי הזמן. "הציפור ריחפה במעגלים מעל ראשה של סבתא אזלץ' ולבסוף נחתה על ידה הימנית"."פטגו התרגש כל כך מהמחזה עד שלא שם לב איך ירד מהעץ והגיע עד לסבתא אזלץ'. הוא מצא עצמו עומד ובוהה כמהופנט בציפור שעל ידה הימנית. נוצותיה של הציפור הקטנה היו שחורות ומבריקות, וגון רגליה ומקורה כתום זהוב." העלילה כולה היא סיפורו של ילד בשם פטגו ומשפחתו שהם מייצגים את "קהילת שלמה ביתא ישראל". הם גרים באתיופיה באזור ווזאבה. אזור שבו נוצרים התנכלו להם ולקחו את כל האדמות הפוריות והשכירו את האדמות הפחות פוריות להם. לכן הם העדיפו לעסוק בגידול צאן ובקר , בקדרות, מכירת חרסים, בתפירה ואריגה וסחר בדים. עם המוסלמים הייתה שפה משותפת היות ושניהם אכלו כשר והכשירו את בשרם בגלל דתם. החלום הכי גדול של פטגו הוא להיות רועה צאן. כשנתנו לו עדר משלו לא היה מאושר ממנו. הוא רץ בשדות ושר עם הרוח. הוא היה גבר קטן כי נתנו לו אחריות. האחריות מתגמלת בכבוד שרוחשים לו ובצורה שמסתכלים עליו חברים ואנשי הקהילה. השבטיות בספר מתוארת כעטיפה הרמטית של מאכלים נפלאים וריחם ושל סדר אלוהי שבו הכל מאורגן. המסורת היהודית כדת משה וישראל שמגדירה אותך ועל פיה מתנהלים. השבת והמנהגים ששומרים עליהם באזור נוצרי ולכן צריך להחביא את העובדה שחוגגים אותם. לסיפור שלשה חלקים ואת החלק הראשון אהבתי מאוד היות והוא מסופר כאגדת עם חניכה של פטגו . על מפלצות ושדים שמיוצגים כייצר הרע שזורעים הרס וחורבן וחייבים להתגבר עלייהם על ידי עשיית טוב, עזרה לזולת ולהתאמן איך להיות בני אדם טובים בעלי מוסר. על החופש לבחור מה אתה רוצה להיות. האגדות המסופרות מדור לדור ממחישות יפה את מוסר השכל איך צריך להתנהג. יש אגדה יפה בסיפור שמספרת סבתו של פטגו על אריה מלך האריות שיצא ממרבצו וראה שלוש עלמות חן מקוששות עצים. הוא התאהב באחת מהן והחליט לעקוב אחריה לביתה. ליבו היה מלא אהבה לכן כדרכי בני האדם החליט לבקש את ידה מאביה. האב אמר שאם בתו תראה את האריה כפי שנראה תפחד ממנו ולכן עליו לגזוז רעמתו. וכך עשה. הגיע האריה גזוז לאב ושאג שהוא רוצה את בתו לאישה. האב אמר לו שהוא עדיין מפחיד ועליו לגזור זנבו. כך האריה גזז הרעמה וגזר הזנב התייצב אצל האב ושאג. האב אמר לו שהוא עדיין מפחיד ועליו לעקר את מלתעותיו וכך בתו לא תפחד להתקרב אליו. כשחזר האריה ללא המלתעות האב צרח עליו וקרא לו "ייצור חסר אופי שכמותך" וכך האב הכה את האריה והבריח אותו משם. המסר של הסבתא: "תהיה במקום אשר תהיה, תרצה את אשר תרצה, אבל לעולם אל תזנח תרבותך, את מנהגיך, ואת דתך, שבהם נהגו אבותיך בכל הימים והורישו לך בגאווה, ולעולם אל תזנח את האופי שלך". החלק השני בסיפור מספר את חלום ירושלים, ארץ ישראל וההגעה לשם. על הכסף שאיבדו ורכוש שמכרו ועל ההליכה לסודן, החיילים שהכו אותם בדרך. האוהלים שהקימו והצלב האדום שהרעיל אותם ורבים מתו בדרך. על הכמיהה לישן ולמוכר, לשבט הגדול, למנהגים שלא יכלו להמשיך לקיים, לריחות של בית כפי שהכירו והגעגועים לטבע ולנהר שסבבו אותם. ואז ההגעה לארץ וחלום התנפץ. זה התחיל בכך שהיו הבדלים מהותיים של בורות שלא באשמתם. הצחוק המתגלגל כשראו שירותים לראשונה בחייהם במטוס. לא הסכימו לקבל זאת וחלק התאפקו שעות רבות כי לא היו בטבע, או כשראו נערות במכנסים, או נערות חצופות רגלים בחצאית שהתנופפה ברוח והתחתונים בצבצו. הכל חדש, החשמל ששיחקו בו ללא הרף, האוטובוסים, הרכבות... הכל היה בלתי אמין מבחינתם. והשוס הגדול הוא שהרבנות רצו לעשות להם ברית מילה מחדש בתואנה שאינם יהודים. גם האפליה וקריאות הגנאי שהם כושים מסריחים לא עזר להם להבין מה קורה להם כעדה. רבים התחילו לשתות אלכוהול ולקחת סמים ולהתעסק עם זנות ולגנוב. הרס עצמי ואלימות קשה מרוב כעס, כי הרגישו מרומים ולא מצאו עצמם. החלק השלישי לא התחברתי אליו בכלל, הוא היה תנכי, היסטורי, ונדמה כלא קשור לרצף הסיפור, הוא דובר על הנביא ירמיהו, על ישעיהו, על הגדעונים ועל המלכה יהודית שהחביאה את ארון הברית במערה. על סיפור גלגול הקהילה ביתא ישראל ותולדותיה. אפשר לקורא אותו כסיפור בנפרד. ובשביל לדעת אם הוא אמיתי צריך לפתוח ספרים ולחקור מי ואם הייתה יהודית ואיפה הארון כיום. לסיכום הסיפור המרגש הוא אמנם סיפור עלייתם של האתיופים בשנת 1984 אבל יותר מכך הוא מנגיש אותנו לחיים הפשוטים והמלאים שחיו באתיופיה שאין להם שום קשר ולו קלוש לחיים כפי שאנחנו מכירים בארץ וכפי שהם מצאו כאן בארץ כשהגיעו. זה לא ספר שמבכא את התלאות שעברו אלא מציין עובדה שלישראלים יש קושי להבין מהיכן האתיופים באו, מאיזה עולמות. בזמן הקריאה הצלחתי להבין במעט את החלום ושברו שהתנפץ לעולים בפנים. כיוון שאילו אינם אנשים שמפחדים ממשברים או קשיים או חוסר כלשהו. אילו אנשים שהכבוד נלקח מהם כי הם לא הצליחו להתערבב, ולא ידעו איך לעשות זאת למרות התיווך הגדול שהושקע בהתאקלמותם. לא הייתי מגיעה לספרים רבים לאחרונה לולא האו"פ, אז תודה להם וגם תודה לאומרי שניסה להסביר לנו בספרו היפה מי הם הקהילה שלו ומהיכן באו.”

“ספר מקסים ורגיש, ומצד שני עוצמתי. הספר פותח פתח להבנת עולמם של יהודי אתיופיה שעלו בשנות השמונים, ונתקלו פה ביחס לא אוהד ולא מספיק מבין. התיאורים של אתיופיה רוויי געגועים, ומלאי הוד. לא נעים כל כך לקרוא על איך הפרנג'ים - תושבי מדינת ישראל עד לעלייה זו, נתפסים בעיניהם, וכמובן, יש מקום לשינוי לתיקון, לקבלה.”