לפני המון שנים קראתי את ספרו של יוסי אבני דודה פרהומה לא היתה זונה. טעמו הטוב של הספר נשאר בי מאז, ואהבתי את הכתיבה של הסופר. כזו שמכניסה אותך מיד לעניינים, ונותנת לך את ההרגשה שגם אתה שם, חלק מההתרחשויות. כשראיתי שהוציא ספר חדש ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו. ובכלל, אני אדם של טקסים, ובראש השנה אוהבת לבלות עם ספרי מקור. אז פתחתי את השנה עם הסתיו של מיכאלה ובאתי לספר עד כמה נהניתי.

מיכאלה קדוש, בתם של פורטונה ואלברט קדוש מרמת גן, לא ממש צעירה, בת חמישים פלוס ( היא לא מגלה כמה פלוס) לא הכי יפה, אבל הכי אישה, שבעצם רוצה את הדבר הכי פשוט שכולם רוצים. לאהוב ולהיות נאהבת, עובדת בשירות הדיפלומטי עם ותק של שלושים שנה. היא מוצבת בשגרירות בסרביה שבחבל הבלקן, בתור ממונה זמנית. תחתיה משרתים שאר אנשי השגרירות, וזו הממלכה שלה. אבל מיכאלה לא מטילה שררה ואימה על סביבותיה. היא מסתחבקת עם חבריה לעבודה, ואם בשגרירות היא המלכה הכל יכולה- זו שמוקפת מאבטחים השומרים עליה מכל רע ופגע- כמו גם בביתה גדול המידות שגם שם ניצבים שומרי ראש- בחייה האישיים - שממה. ליבה שומר על קצב סדיר, מיכאלה כבר לא זוכרת מתי מישהו גרם לה לדופק מואץ, כמו גם גופה שלא זכה הרבה זמן למגע של יד חושקת וחומדת , כזה שיגרום לגופה להרגיש חי, להרגיש געגוע שרק מגע יכול להשביע ולהשקיט. הנשיות של מיכאלה נמצאה בתרדמת עמוקה עד שהגיע מרקו והקים אותה לתחיה.

הסיפור כל כולו מאוד ייצרי, אם זה תשוקת הגוף , אבל לא עוצר שם, וממשיך לחגיגה חושית של טעמים וריחות, ויש משהו מאוד צבעוני בכל האווירה מסביב. ראויה מאוד להערכה היכולת של סופר מקומי להכניס לתוך סיפור אוירה של מקום אחר, של חוץ לארץ. אני מאמינה שיוסי אבני הביא לסיפור הזה הרבה מעצמו בתור איש שירות בנציגויות ישראל. אני באופן אישי הרגשתי לגמרי שם, בחבל הבלקן, יכולתי להריח את ריח העצים ואת פכפוך המים וממש להרגיש את הניגודיות בין העוני והעליבות של המקום לבין העושר החושי הקיים לכל אורך הספר.

אהבה, יצרים, בגידה, וחרטה, כל אלו מתקיימים זה לצד זה בסיפור היפה הזה.

אהבתי את תחילתו של הספר אותו מקדיש אבני לכל המיכאלות ולכל המרקואים. מיכאלה ומרקו הם לא רק שמות הגיבורים, הם שם של תופעה. החיוך הגדול שעלה בי נשמר לכל אורך הקריאה. הרגשתי במשך הקריאה הבלחות של זיכרון לדודה פרהומה, ושמחתי לקבל ממנה ד"ש בפרק התודות.

לפני המון שנים קראתי את ספרו של יוסי אבני דודה פרהומה לא היתה זונה. טעמו הטוב של הספר נשאר בי מאז, ואהבתי את הכתיבה של הסופר. כזו שמכניסה אותך מיד לעניינים, ונותנת לך את ההרגשה שגם אתה שם, חלק מההתרחשויות. כשראיתי שהוציא ספר חדש ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו. ובכלל, אני אדם של טקסים, ובראש השנה אוהבת לבלות עם ספרי מקור. אז פתחתי את השנה עם הסתיו של מיכאלה ובאתי לספר עד כמה נהניתי.

מיכאלה קדוש, בתם של פורטונה ואלברט קדוש מרמת גן, לא ממש צעירה, בת חמישים פלוס ( היא לא מגלה כמה פלוס) לא הכי יפה, אבל הכי אישה, שבעצם רוצה את הדבר הכי פשוט שכולם רוצים. לאהוב ולהיות נאהבת, עובדת בשירות הדיפלומטי עם ותק של שלושים שנה. היא מוצבת בשגרירות בסרביה שבחבל הבלקן, בתור ממונה זמנית. תחתיה משרתים שאר אנשי השגרירות, וזו הממלכה שלה. אבל מיכאלה לא מטילה שררה ואימה על סביבותיה. היא מסתחבקת עם חבריה לעבודה, ואם בשגרירות היא המלכה הכל יכולה- זו שמוקפת מאבטחים השומרים עליה מכל רע ופגע- כמו גם בביתה גדול המידות שגם שם ניצבים שומרי ראש- בחייה האישיים - שממה. ליבה שומר על קצב סדיר, מיכאלה כבר לא זוכרת מתי מישהו גרם לה לדופק מואץ, כמו גם גופה שלא זכה הרבה זמן למגע של יד חושקת וחומדת , כזה שיגרום לגופה להרגיש חי, להרגיש געגוע שרק מגע יכול להשביע ולהשקיט. הנשיות של מיכאלה נמצאה בתרדמת עמוקה עד שהגיע מרקו והקים אותה לתחיה.

הסיפור כל כולו מאוד ייצרי, אם זה תשוקת הגוף , אבל לא עוצר שם, וממשיך לחגיגה חושית של טעמים וריחות, ויש משהו מאוד צבעוני בכל האווירה מסביב. ראויה מאוד להערכה היכולת של סופר מקומי להכניס לתוך סיפור אוירה של מקום אחר, של חוץ לארץ. אני מאמינה שיוסי אבני הביא לסיפור הזה הרבה מעצמו בתור איש שירות בנציגויות ישראל. אני באופן אישי הרגשתי לגמרי שם, בחבל הבלקן, יכולתי להריח את ריח העצים ואת פכפוך המים וממש להרגיש את הניגודיות בין העוני והעליבות של המקום לבין העושר החושי הקיים לכל אורך הספר.

אהבה, יצרים, בגידה, וחרטה, כל אלו מתקיימים זה לצד זה בסיפור היפה הזה.

אהבתי את תחילתו של הספר אותו מקדיש אבני לכל המיכאלות ולכל המרקואים. מיכאלה ומרקו הם לא רק שמות הגיבורים, הם שם של תופעה. החיוך הגדול שעלה בי נשמר לכל אורך הקריאה. הרגשתי במשך הקריאה הבלחות של זיכרון לדודה פרהומה, ושמחתי לקבל ממנה ד"ש בפרק התודות.