על פניו מדובר בזווית מאוד מיוחדת לנושא החרוש, מלחמת העולם השנייה והשואה: חבורה של נשים צעירות אשר אנשי האס אס שולח אותם למשימה מיוחדת עבור הפיהרר - להיות הטועמות של האוכל שמוגש להיטלר, כדי לוודא שהאוכל לא מורעל. להקריב את עצמן בשביל המנהיג הדגול.
אך עם זאת, כשחושבים על זה, מדובר בסך הכל בעוד ספר מני רבים שעוסק בתקופה הזו מנקודת מבטם של הגרמנים שלא לגמרי מודעים לאכזריותו של היטלר ומשטרו ומשתפים פעולה מתוך הכרח וחוסר ברירה, תוך כדי מחשבה על כך שמה שהם עושים "טוב לגרמניה".
ואם כבר מדברים על אוכל - מכירים את זה שאתם מזמינים ארוחה במסעדה, שנשמעת בתפריט מאוד מפתה, אבל כשאתם טועמים ממנה אתם אומרים: ״אה, הייתי יכול לאכול כזה בבית במחיר פחות גבוה״?
אז ככה גם הרגשתי עם הספר הזה. ואני הולך להגיד משהו שאולי יישמע סקסיסטי, אבל אגיד אותו בכל זאת: יש לי הרגשה שאם גבר היה כותב את הספר, הוא היה יוצא יותר טעים. כלומר, יותר טוב.
הסיבה שאני מרגיש את זה, היא שהספר הזה הרגיש לי ״נשי״ מדי. הרגשתי שהוא מתנהל בקצב איטי מאוד, שבמקום האקשן שהיה יכול להיות מורגש בספר, הסופרת שמה דגש יותר על אהבה ועל מחשבות שעוברות על גיבורת הספר (בעיקר מחשבות על אהבה) ועל היחסים בין הנשים שטועמות את האוכל. כל זה טוב ויפה, אבל היה צריך לטעמי בנוסף לכל גם להגביר את הקצב. הספר איטי מדי, מתנהל על מי מנוחות, וזו בעייתו העיקרית. הכתיבה הפרווה בהחלט לא תורמת לכך.
רולינג היא הסופרת האהובה עליי, והיא אישה. אלנה פרנטה כתבה סדרה פשוט פנטסטית על שתי חברות טובות שחיות את חייהן, שזה נשמע הרבה יותר משעמם ופחות מיוחד מסיפור על נשים שטועמות את האוכל של היטלר, אך היא הכינה לימונדה מהלימון מה שנקרא. אבל להן יש כישרון ולסופרת שכתבה את הספר הזה, אין את הכישרון שלהן יש. ואם אין כישרון - אז לפחות שיהיה קצת אקשן. שיהיה ספר קליל להעביר איתו את הזמן. וגם זה אפילו לא קרה כאן.
*אני מקדיש את הביקורת הזו לסקאוט, שהשאילה לי את הספר וחשבה שאני יאהב אותו. אין לי ספק שאם את היית כותבת אותו, הייתי אוהב יותר, כי לך יש כישרון!


















