ביקורת ספרותית על הגשרים של מחוז מדיסון מאת רוברט ג'יימס וולר
ספר טוב

---

חלום בהקיץ. ערות מנומנמת. תחושה שבלתי אפשרי-אפשרי והבלתי מושג-מושג.
ארבעה ימים של טירוף חושים. אדרנלין מתפוצץ. נשיות מתפרצת. ארוטיקה עדינה הנמזגת מנות-מנות עד שהיא מבעבעת מתוך שוליי הכוס אל התחתית.
כל המוקפא מופשר ללא עכבות. חוסר מעצורים. עונג בל ישוער אשר לא נחווה במשך שנים.
ארבעה ימים יחידים ותוססים שדינם להסתיים ודינו של החולם להקיץ מן היופי הנשגב והממשי שנגע בו, שעורר את נשמתו וגופו, יתכלה בניע קל אחד של הדף המציאות.
עיניים פקוחות לרווחה הרוויות אושר, נעצמות ורוטטות מתוך הרגשה שהקסם עתיד להתפוגג.
השעון מתקתק. הזמן קצוב.
עת לכל דבר, וכל עת סופו להסתיים.
הנותר הוא שובל של געגוע בלתי נגמר.

פרנצ'סקה היא עקרת בית עייפה בגיל העמידה שנפלה בניגוד למחשבתה ורצונה אל תוך שגרת חיים כפריים, חסרי ערך ומשמימים. היא מבצעת את עבודות הבית מוכנית ואף עוזרת לבעלה בכל מלאכת החקלאות הדרושה תוך כדי שהיא מגדלת ומטפחת שני ילדים מתבגרים שמצויים בשיא התבגרותם, התבגרות המרחיקה אותם מאימם.
על פניו, ניכר שפרנצ'סקה השלימה עם גזר דינה. שחלמותיה של האיטלקיה הקטנה על מסעות בארצות הברית הגדושה כל טוב לא יתממשו לעולם.

כאשר בעלה ושני ילדיה עוזבים את הבית למספר ימים עקב התמודדות בתחרות ביריד, פרנצ'סקה לא מתארת לעצמה שאלו לא יהיו עוד ארבעת ימי עבודה מאומצת, בישולים ונקיונות אינסופיים אלא יחדור אל תוך חייה זר שיהדוף אותם ויעורר בה רוח סערה שתפלוש לכל חלקי הבית וגופה וישאיר חורבה בדמות געגועים ותחושת החמצה.
אל תוך חייה של עקרת הבית המשועממת נכנס רוברט קינקייד, צלם מקצועי עם נפש פיוטית וגוף חסון, שבמהירות הבזק גורם לאיכרה הצנועה והמסוגרת מכורח החיים עם בעל מיושן, להיפתח, להעז, לחשוב על הנראות החיצונית, להתלבש יפה ומסוגנן. מעין ניצן שנפתח בשיא הדרו והופך לפרח מרהיב עין ומשובב נפש.
על אף שמדובר בארבעה ימים, השניים מרגישים כי נועדו זה לזו. הם מרגישים בחיק אחד השניה כפי שלא הרגישו עידנים והרושם המוטעה שנוצר בתחילת הספר, שמדובר ברומן אוהבים קצרצר שכל תכליתו תאוות בשרים, נמחה כליל מכיוון שמבינים כי אין הדבר כך. מה שרוחש מתחת לפני השטח רחוק מלהיות שטחיות המבוססת על חשקים גופניים גרידא והתנסויות מיניות. השניים באמת ובתמים מרגישים בקרבה עזה ושהעולם מרעיף עליהם את כל החוסר שחסר להם.
למרות הכרותם הקצרה של השניים, הם בלתי ניתנים לפרידה וכאשר הרע מכל מתרחש, הוא קשה מנשוא עד בלתי אפשרי. זו קריעה של ממש מתוך הייעוד והגורל שניתן לך.

הרומן המדובר אינו קיטשי במידה מבחילה, כזאת שגורמת לך בעת הקריאה לדמיין נצנצים וורדים, שפתונים, בשמים ריחניים ונשיקות אביריות ללא קץ. זהו רומן שאומנם חלק נכבד ממנו מוקדש לפן הרומנטי אך הסופר השכיל לא לשכוח את עומקו של הסיפור וכך מתהווה ומתאגד לנגד עיננו סיפור נוגע ללב על שני אנשים בודדים, כל אחד וסוג הבדידות המשויך לו, המתחברים יחדיו לכדי ישות אחת, הנאלצת להתפצל.
רוברט הוא זאב בודד נטול חיי משפחה [יתום מהורים וגרוש] ופרנצ'סקה, למרות היותה אם ואשת איש, מרגישה כי משפחתה אינה באמת מבינה את הלך ליבה ורוחה. שהיא מנהלת עסק משפחתי ותו לא. רוברט, בשהותו הקצרה עימה, הצלח להפיק את המיטב מן הקשר ולנגוע בה רוחנית ופיזית בנקודות שבעלה לא צלח במשך שנים ולא ידע לבקע את מחסומן.
לראשונה בחייה פרנצ'סקה מרגישה את דמה רוטט ומעקצץ, מתחמם ומתלהט תחת מגעו של רוברט שאינו מאהב אקראי אלא ישות שתשאיר חלק מעצמה בגופה ונפשה לעד.

חשוב לציין: הייתה לי הסתייגות קטנה מעלילת הספר. איני אוהבת סיפורי בגידות וכאן הבגידה היא בשפע אך הסיפור מאוד מרגש והדמויות משורטטות וטבולות באנושיות רבה וחמה שקשה מאוד לא לתהות על קנקן ולהזדהות עימן.
רוברט שעוסק במה שאוהב אבל נסיעותיו הרבות מקשות עליו לנהל מערכת יחסים רציפה אל מול אשת האיכר שחייה מאוסים עליה אך המחויבות למשפחתה חזקה מכל והיא הטריגר, האמצעי שיטרוף את כל הקלפים לרעת או לטובת אהבתם של השניים.


שאלות רבות ניתן להנפיק מקריאתו של הספר, מקצתן: מה ערכה של אהבה? האם כדאי ללכת אחר הלב או אחר ההיגיון והחובה? מהי תחושת החמצה והאם עלינו לשלם את מחירה? מהי בדידות? והאם אדם זכאי למעט נחת ותחושת שייכות גם בגיל מבוגר יחסית?

קטעים רבים נגעו לליבי בספר אך אחד מהם היה כאשר רוברט מתאר בפני פרנצ'סקה את עובדת היותו הבוקר האחרון בעולם. אחד האחרונים שעוד דבק ביושנה ולא בקידמה. במילותיו ושפתו היפה הסופר מעביר ביקורת על התיישנות אל מול צעדיה הענקיים של האנושות בדרכה אל החדשנות.
להזכירכם, הספר נכתב בשנות ה-80 ומתאר סיפור המתרחש באמצע שנות ה-60. זו מעין נבואה המגשימה את עצמה. הניכור והבדידות חוגגות מאי-פעם ובני האדם ממשיכים לשלם את המחירים גם כיום.
מה האדם, בסופו של דבר, משתוקק לו יותר מכול? חברה. להיות אוהב ונאהב וזוהי השורה התחתונה של הספר: הן פרנצ'סקה והן רוברט זוכים במגעו של מטה קסם, זוכים לתחושה שלא רבים זוכים לה ולכן הם יודעים לינצור אהבה זו בליבם גם שנים רבות אחרי. עד המוות.

והסרט? הסרט מעמיק את עצבותו של הספר, את תחושת הפספוס אשר עגנה בנמלן של הדמויות הראשיות החל מראשית הכרותן ואת הוודאות שלמרות שיש רצון לשנות, הרגלים וקרקע יציבה חזקים יותר מהכול. גם מאהבה קוסמית ביום אוגוסט לח ודביק.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על הגשרים של מחוז מדיסון