"דאגלס מק־ארתור היה ׳חייל פוליטי׳ – תופעה נדירה יחסית בנסיון האמריקני... פוליטיקאי צבאי. מגיל צעיר מצא עניין רב בפוליטיקה; נכון היה לנצל את יוקרתו כאיש צבא כדי להשפיע על החלטות מדיניות אזרחיות, ואת נימוקיו בדבר צרכים צבאיים ניצל, כדי להתגבר על המטרות הדיפלומטיות או הפוליטיות של האזרחים הממונים עליו" (עמוד 95).
לספר "קיסר אמריקני" (הוצאת מערכות, 1982) מאת ויליאם מאנצ'סטר, ביוגרפיה אודות חייו של הגנרל האמריקני האגדי דאגלס מק־ארתור, הגעתי בעקבות המלצה חמה שאותה כתב בספרו גנרל חיל הנחתים האמריקני ג'יימס מאטיס. זהו ספר עב־כרס, שמתאר לפרטי פרטים את חייו של אחת הדמויות הגדולות מהחיים של ארצות הברית, ובוודאי את אחד מהמצביאים והאסטרטגים החשובים ביותר שלה. "גבורה וערמומיות, גאוניות צבאית והתרפסות בפני הגבוהים ממנו – הנעלה והנתעב – עתידים היו להתקיים בו בצוותא חדא עד אחרון ימיו בשירות פעיל" (עמוד 96).
מק־ארתור, בנו של גנרל שהצטיין כקצין צעיר בצבא הצפון במלחמת האזרחים, נכנס בשנת 1899 בשערי האקדמיה הצבאית של צבא היבשה האמריקני, ואסט־פוינט. "משום הישגיו באקדמיה הוצב אוטומטית לחיל ההנדסה" (עמוד 45), ושובץ כסג"מ בגדוד ההנדסה השלישי שנשלח לפיליפינים. בנובמבר 1903 מק־ארתור "הוליך, בהתעלמו מהאיום, יחידת חיילים אל הג’ונגל, שידע כי מסוכן הוא, להביא עצים, ונתקל במארב של שני אנשי גרילה. כדור פלח את כובע השדה שלו, וחדר לאילן צעיר מאחוריו. הוא שלף את אקדח ה־0.38 שלו, וירה בשני האורבים. סמל אירי בחן את הגופות, הצדיע לקצין בן העשרים ושלוש ואמר: "יסלח לי הסגן, אך שאר ימי חייו של הסגן הם רווח נקי"" (עמוד 47). תחילה התרברב כי הוקסם משריקת הכדורים אך בהמשך הודה כי לאחר טבילת האש החוויר ורעד.
ב־1909 הוצב מק־ארתור בפורט לוונוורת בקנזס. "כמפקד על חיילים זו הפעם הראשונה, גילה את יעודו האמיתי. כשנתמנה מפקד פלוגה K, שהייתה מדורגת אחרונה בין עשרים ואחת הפלוגות במחנה, הצעיד את אנשיו ארבעים ק"מ ביום, הראה להם איך לשבור את שיאי המהירות בבניית גשרי סירות, ולימדם לצלוף, לרכב ולהשתמש בחומרי נפץ" (עמוד 52). במלחמת העולם הראשונה, נשאל אם רוצה להישאר בחיל ההנדסה, אך הוא השיב "לא, בחיל הרגלים" (עמוד 56). וכך עזב את החיל והפך למפקד בחיל הרגלים. מק־ארתור מונה לראש מטה דיוויזית "קשת בענן", הלוא היא דיוויזיה 42 של צבא היבשה האמריקני.
בפברואר 1918 הצטרף מק־ארתור לפשיטה לילית שביצע כוח חי"ר צרפתי. לימים כתב כי "הארטילריה של האויב הנחיתה מסך אש... שהיווה מלכודת ליחידה. אך הפשיטה נמשכה... הלחימה הייתה פראית וחסרת־רחמים" (עמוד 63). על הפשיטה עוטר בכוכב הכסף הראשון שלו.
בהמשך הצטרף לגדוד מאנשי איובה שבדיוויזית ה"קשת בענן", בפשיטה על הקווים הגרמנים. "יצאתי מן החפירה בכל המהירות ואצתי קדימה. האוויר היה ככבשן לוהט. למשך תריסר שניות נוראות היה נדמה לי שאינם באים אחרי. והנה, בלי להפנות את ראשי, ידעתי כמה טעיתי, כשפקפקתי אפילו לרגע. בתוך דקה הם היו סביבי, לפני, מפולת שלגים מתגלגלת ורועמת של פלדה נוצצת ואנשים מקללים. שטפנו את עמדת האוייב" (עמוד 63), כתב מק־ארתור. על פועלו בקרב עוטר בצלב השירות המצוין.
הקרב הגדול הראשון שבו לחם מק־ארתור היה כשפיקד על כוחות הדיוויזיה בהגנה בגזרות אספראנס וסואן ביולי 1918. מק־ארתור בלמו במשך שלושה ימים את כוחות הצבא הגרמני, ועל גבורתו עוטר שוב בכוכב הכסף. "תנופתה של ה־42 נשאה אותה אל מחוץ לטווח של הארטילריה המסייעת ושל שדרות התספורת. הוא לא עצם עין בלילה ההוא, אלא הזדחל מחפירה לחפירה כדי לתאם את ההתקדמות ביום המחרת. ביום שני עבר הכפר האסטרטגי סרג׳י מיד ליד אחת־עשרה פעמים. מק־ארתור השתמש בטאקטיקה אינדיאנית שזכר מן הסיפורים שסופרו במצודות הספר בילדותו: "זחלנו שניים־שניים ושלושה־שלושה אל כול קן עקשני של מקלעי האויב, וחיסלנו אותו בכידונים וברימונים. הלחימה היתה פראית וללא רחם. דומה היה שאין לה קץ. בעיקשות, באכזריות, התנודד הקרב קדימה ואחורה. נקודה הייתה נכבשת, והנה בא פרץ אש פתאומי מכיוון בלתי־צפוי והתקפת נגד קטלנית... לא היתה הפוגה ולא היו רחמים". למחרת, עם רדת היום, כבשו סוף־סוף את הכפר מידי האויב והתחפרו על הצוקים. מק־ארתור זכה ב"כוכב הכסף" השלישי שלו" (עמוד 69).
בהמשך מונה למפקד חטיבת הרגלים ה־84. דיוויזית ה"קשת בענן" נדרשה לסייע למתקפה של הארמיה הראשונה מערבית למז באמצעות אש ארטילרית ופשיטות עמוקות. "מפקד החטיבה ה־84 תכנן פשיטה כפולה ומסובכת נגד חווה מבוצרת וכפר של בתי אבן. הוא הוליך את הפשיטה, סבל פחות מעשרים נפגעים וצויין לשבח בשובו" (עמוד 73). על האופן שבו פיקד על הפשיטה הוענק למק־ארתור "כוכב הכסף" השישי שלו.
לאחר המלחמה שימש במגוון תפקידי ומטה ופיקוד ולבסוף כרמטכ"ל צבא ארצות הברית. לאחר מכן מונה לפקד על הפיליפינים. שהתכונן להגנת הפיליפינים מפני היפנים, בואכה מלחמת העולם השנייה, והיה מתוסכל ממעט המשאבים שעמדו לרשותו אמר: "את תולדות המפלות במלחמה אפשר לסכם בשתי מילים: מאוחר מדי. מאוחר מדי בהבנת מטרתו המסוכנת של אויב־בכוח; מאוחר מדי בהבנת חומרת הסכנה, מאוחר מדי בכוננות; מאוחר מדי באיחוד כול הכוחות האפשריים להתנגדות" (עמוד 124).
אבל למרות התהילה לה זכה במלחמת העולם השנייה, הרי שלב סיפורו של מק־ארתור, והמקרה הבולט ביותר בהיסטוריה האמריקנית של עימות בין המדינאי למפקד הצבא, הוא התפקיד שגילם במלחמת קוריאה. "תנועות איגוף גדולות ידועות מקדמת דנא, אף כי רק מצביאים שניחנו בגאוניות צבאית מסוגלים לבצען בהצלחה. חניבעל עשה זאת שוב ושוב על־ידי פריסה פיקחית של פרשיו במלחמות הפוניות; כך עשה נפוליאון, שכתב את הדברים הבאים על התמרון שנקט נגד טרוויסו כדי לשחרר את לחץ האויב על נהר אדיג'ה ב־1813: "...זה סגנוני, זו דרכי לעשות מעשים". זה היה סגנונו של רוברט אי. לי; האופן שבו השתמש בג'קסון בצ'אנסלורוויל הוא דוגמא קלסית. זו הייתה כבר דרכו של מק־ארתור לעשות מעשים כפי שהוכיח לאורך הציר גיניאה־החדשה – הפיליפינים, במיוחד כיבוש הולנדיה הבלתי־נשכח. ואולם מהלומה עטורת ניצחון בקוריאה הייתה תלויה במהירות" (עמוד 421).
בטרם החלה המעורבות הסינית במלחמה, השלימו הכוחות האמריקנים את אחד המהלכים הצבאיים המרשימים בהיסטוריה – הנחיתה האמפיבית בנמל אינצ'ון – שהוגדר כאחד התמרונים הצבאיים המבריקים בתולדות המלחמות. הוגה התכנית היה גנרל מקארתור. תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן כפי שניסח זאת אחד ממתכנני המבצע, "הכנו רשימה של כל המכשולים הטבעיים והגיאוגרפיים – ואינצ'ון 'התברכה' בכולם". הנמל היה קטן ומוגן היטב. בנוסף שינויי הגאות והשפל במקום הם מהגבוהים בעולם.
למרות שראשי המטות המשולבים ניסו להניאו מן המהלך, התעקש על כך מק־ארתור באומרו לפקודיו כי ספקותיהם מאשרים את אמונתו בתכנית, שכן ההפתעה היא הגורם החיוני ביותר להצלחה במלחמה. הוא סיפר להם כיצד "המרקיז דה מונקאלם האמין ב־1759, כי אי־אפשר לכוח חמוש לטפס על גדות הנהר התלולות מדרום לעיר קוויבק, שהייתה מוקפת חומה בעת ההיא, ולפיכך ריכז את הגנתו האדירה לאורך הגדות הפגיעות יותר מצפון לעיר. אך הגנרל ג'יימס וולף, בראש כוח קטן, הגיע דרך נהר סן־לורנס ועלה בגדה התלולה. על 'מישורי אברהם' נחל וולף ניצחון מוחץ, שנתאפשר כמעט אך ורק בזכות ההפתעה. וכך כבש את קוויבק ושם קץ, למעשה, למלחמה נגד הצרפתים והאינדיאנים. כמו מונאלם, יראו הצפון־קוריאנים את הנחיתה באינצ'ון כבלתי אפשרית. כמו וולף, אוכל להכריעם בכוח ההפתעה" (עמוד 423).
התפקיד הקשה ביותר בנחיתה באינצ'ון הוטל על כוחות חיל הנחתים. "בהיסטוריה הצבאית עומדות יחידות מחץ מסוימות בפני עצמן, יחידות עילית שהפגינו עוז־הנפש נוכח עדיפות מכרעת. כאלה היו היוונים והספארטנים בתרמופילי, "עשרת האלפים", של קסנופון, קשתי אז'ניקור, ה"טרקיוס" הספרדיים, לגיון הזרים הצרפתי בקמרון, ה־Old Contemptibles ב־1914, בריגדת "חיל המשמר" בדונקרק; כזו היתה גם דיוויזיית הנחתים ה־1 באינצ'ון. ותיקי קרבות גואדאלקאאנאל, כף גלוסטר, פלליו ואוקינאווה, היו המארינס חוד התער של הכוח, שראשי המטות הסכימו בלב ולב להניח למק־ארתור להנחיתו מאחורי קווי האויב ב־15 בספטמבר. בכושר שיא, מאומנים ביסודיות בלוחמה אמפיבית, עתה היו בידיו של מפקד צבא היבשה האחד שהבין לחמה מסוג זה לאשורה. הם ייצגו את החיל האמיץ ביותר של אמריקה, ודאגלס מק־ארתור היה הקצין הבכיר של ארה"ב. "בכיר", אמר אחד מפקודיו, "מכולם, חוץ מאלוהים". היינל כותב: כדי למצוא מקביל למק־ארתור – בוותק, בוירטואזיות מקצועית וגם בסמכותיות, באנוכיות ובסגנון אישי – תיאלץ לחזור לווינפילד סקוט" (עמוד 425).
ב־15 בספטמבר נחתו כוחות גיס 10 בפיקודו של הגנרל מק־ארתור, ובהם אוגדת חיל הנחתים 1, והשיגו הפתעה מלאה. הכוחות נחתו בשלושה חופים: ה"אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של דרום קוריאה. ה"ירוק", בו לחמו כוחות מחטיבת נחתים 5 האמריקנית, וה"כחול", בו לחם רגימנט הנחתים 1 בפיקוד צ'סטי פולר. הנחיתה הצליחה מעל למשוער, והוגדרה לימים כמערכת קאנה של המאה ה־20 (על שם קרב קאנה של חניבעל כנגד הרומאים). לאחר הקרב הודה גנרל מק־ארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר". המהלך לכד את צבא צפון קוריאה בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן, כך שהיה מנותק ממקורות האספקה שלו. תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם.
הספר טרחני, משעמם לפרקים, וארוך מדי. ישנן תקופות שבהן טרח המחבר והציג לקורא תיאור מפורט מדי של מעשיו של מק־ארתור. מנגד, השלבים החשובים, מלחמות העולם וקוריאה מרתקים, חקורים למפות ומהנים לקריאה. מק־ארתור היה מפקד נדיר, בעל ראייה אסטרטגית חדה ויכולת פיקוד מרשימה. מכל האמירות שלו ישנה אחת שדומני יש לאמץ ולזכור גם כיום. בנאומו בקונגרס, לאחר שהודח מפיקוד במלחמת קוריאה, אמר: "משנכפתה עלינו המלחמה, אין עוד בררה אלא לנקוט בכל האמצעים שבידינו כדי להביאה לכלל סיום מהיר. עצם תכליתה של המלחמה הוא הניצחון, ולא חוסר הכרעה מתמשך" ושוב: אכן, במלחמה לא ייתכן תחליף לניצחון" (עמוד 486).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
