ספר בסדר

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 3 ביוני, 2020
ע"י עמית לנדאו
ע"י עמית לנדאו
אנתולוגיית מאמרים פרי עטם של עיתונאים, מנהיגי ציבור והוגים יהודים מזרחים מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, אשר מספקת מבט על יחסם לחברות הערביות בהן חיו, למערב, למודרנה, לרעיון הציוני, ולבסוף (במאמרים האחרונים כרונולוגית) גם לדרך בה מומש רעיון זה ביחס למהגרים מארצות האיסלאם. בעיני, דווקא המאמרים המוקדמים יותר היו תגלית מרתקת: יעקב ג'יימס צנוע הקהירי, אסתר אזהרי-מויאל הביירותית וחיים בן קיקי הטברייני חשפו שייכות הדוקה מאד לחברות הערביות בהן חיו. צנוע עסק בכמה כנסים בין דתיים בצרפת באפולוגטיקה נלהבת על הקוראן מול מאזיניו הנוצרים. אזהרי-מויאל, שעל סיפור חייה המדהים ראוי שייכתב רומאן, נשאה באזניי בוגרות מכללת הנערות הלבנוניות אותה ניהלה נאומים חוצבי להבות על פמיניזם ערבי ועל המידה הראויה לחיקוי מארצות אירופה. בן קיקי, ששימש בשנות העשרים מזכיר העדה הספרדית בחיפה, תיאר באופן מעמיק (וכנראה מוקדם מאד בהשוואה לכתיבה פוסט קולוניאליסטית) את הדרכים הנבדלות בהן השפיע המערב על נפש בני המזרח הנוצרים, היהודים והמוסלמים, את ההבדל בין אסימילציה מבורכת להתבטלות בפני תרבות הרוב, וביקר בחריפות יוצאת דופן את יהירותה של הציונות האירופית המוקדמת ביחס לערבים ילידי הארץ.
דור אחד מאוחר יותר, בבכתביהם של מנחם סאלח דניאל (שהיה חבר הסנאט העיראקי וככל הנראה בכיר הפוליטיקאים היהודים במזרח התיכון), יוסף הארון זלכה הבגדאדי ואנרי קוריאל ומרסל שרזי הקהירים, כבר מורגש היטב המתח בין חייהם כאזרחים מעורים בחיים הציבוריים במדינות ערביות לבין הציונות, שבשלב זה כבר נתפסה בבירור כאידאולוגיה מאיימת ושנואה בעולם הערבי. ליהודים אלה לא נותרה ברירה אלא לבחור צד, וארבעתם בחרו להתרחק מהציונות. לטעמי, עורכי האנתולוגיה שילבו בה עודף מאמרי התפלפלות על קומוניזם, שהיה פופולרי למדי בקרב צעירי קהילות מצרים ועיראק. תילי התילים התעמולתיים הללו מייגעים קצת, אבל בכל זאת מעניין היה לראות שהיחס לקומוניזם ולציונות כאחד היה פנאטי יותר בקרב יהודי עיראק ומעט יותר מתון אצל המצרים. ייתכן שזה קשור לקהילות המערביות הגדולות שחיו במצרים לפני עליית נאסר, ואולי גם נוכחותם שם של פליטים יהודים מאירופה הנאצית ריככה במשהו את הנוקשות ביחס לציונות.
בדור האחרון, ז'קלין כהנוב ואברהם עבאס (שהיה ח"כ מטעם אחדות העבודה) כותבים כבר בתוך מדינת ישראל על קליטת המזרחים. אפליית הממסד ויחס רבים משכניהם האשכנזים אליהם, כמו גם החיים במעברות, הם נושאים כאובים שכבר מצויים בימינו על סדר היום המרכזי בישראל. גם אם אין אצלם חידוש גדול עבורנו כיום, בסופו של דבר הסקירה הכרונולוגית של הכותבים הללו כבמבט ממעוף ציפור (מהאופטימיזם הערבי-לאומי-הומניסטי של הראשונים ועד מקונני הקליטה האחרונים) מעבירה תחושה טרגית של ציוויליזציה שלמה שבעצם נעלמה, ומה שנותר ממנה בישראל הוא רסיסים חיוורים של עברה.
12 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על Modern Middle Eastern Jewish Thought - Writings on Identity, Politics, and Culture, 1893-1958
» ביקורות נוספות על Modern Middle Eastern Jewish Thought - Writings on Identity, Politics, and Culture, 1893-1958
טוקבקים
+ הוסף תגובה
אתל
(לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
מסקרן מאוד.
|
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
מרתק. תודה רבה.
|
|
Tamas
(לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
סקירה מאוד מעניינת.
|
12 הקוראים שאהבו את הביקורת