ביקורת ספרותית על טופ גאן - הסיפור האמיתי מאחורי סרטי "אהבה בשחקים" מאת דן פדרסן
ספר בסדר

---

"אם אתה יכול לראות אותו הוא יכול לראות אותך ואתה בקרב אוויר" (עמוד 262).

הספר "טופגאן: סיפור אמריקני" מאת קפטן (אל"מ) דן פדרסן (הוצאת אולימפוס, 2019) מביא את סיפור הקמתו של טופגאן, בית־הספר לאימון מתקדם לטייסי קרב של הצי האמריקני שעמד במוקד הסרט "אהבה בשחקים". פדרסן, שעשה את עיקר שירתו כטייס קרב ומפקד בצי האמריקני, צבר את ניסיונו הקרבי כטייס F-4 פנטום במלחמת וייטנאם בשנת 1968.

במבצע "רעם מתגלגל", כתב פדרסן, "טסנו במשימות קרביות ותקפנו את היעדים אותם בחר אישית שר ההגנה רוברט מקנמארה, ואיבדנו מטוסים ואנשים כמעט מדי יום ביומו. טסנו מבסיס יאנקי, האזור במפרץ טונקין בו פעלו נושאות המטוסים, ולמדנו מה פירוש הדבר לשבת בחדר האוכל של הקצינים כשסביבך כיסאות ריקים. מחצית מהזמן לא היה לנו מושג מה קרה להם. לפעמים טייס אחר קלט שיגור של טיל קרקע־אוויר של האויב או ראה בזווית העין מטוס אמריקני בוער נופל אל הג'ונגל שמתחת. לעיתים היינו שומעים את צוות האוויר קורא לעזרה על הקרקע, כשהם מנסים להתחמק מפטרולים של האויב ומבקשים חילוץ. כשהמסוקים ניסו להתקרב, הצפון־וייטנאמים היו לעיתים קרובות מוכנים. הם ירו לעבר המסוקים והמטוסים המלווים. לעיתים חילצנו את הטייס שלנו במחיר שלושה אחרים" (עמוד 17).

"בסוף ינואר פתח צבא צפון וייטנאם במתקפה רבתי נגד שורה של מוצבים של הכוחות המיוחדים ובסיס המרינס בקה סאן, שישב בפסגתה השטוחה של גבעה והיה חשוף מכל צדדיו. הכוחות האמריקנים והדרום וייטנאמים הלוחמים מצאו עצמם עד מהרה מוקפים, תחת מטר אש ארטילרית ומנותקים מנתיבי אספקה יבשתיים. מסוקים ומטוסי תובלה שניסו להגיע לשדה התעופה הקטן של קה סאן נחשפו לאש נ״מ צפופה כשהתקרבו לשדה, ולאש מרגמות לאחר שנחתו. בחסות הלילה הצליחו הצפון וייטנאמים לפרוץ את גדר הבסיס אבל לפני שיכלו לנצל את הפרצה, התארגנה מחלקה של חיילי מרינס לתקיפת נגד. בקרב הצמוד שהתפתח השתמשו שני הצדדים בכידונים, בקתות רובים ואפילו באגרופים" )עמוד 85), עד שלבסוף הדפו המרינס את האויב מן הגדר.

פדרסן היה אחד הטייסים שהוזעקו לסייע למרינס. הייתה זו, כתב, הטיסה הקשה ביותר בחייו. אש הנ"מ שהמטיר האויב הייתה כבדה מאוד, והצורך לתקוף את עמדות האויב שהיו סמוכות לאלו של המרינס, מבלי לפגוע בכוחות האמריקנים. "שחררתי את המארק 82. הפנטום זינק קדימה כשפצצות במשקל 6,000 פאונד (2.7 טונות) עזבו את המנשאים והחלו את מסען לעבר הקרקע. במקביל דחפתי את המצערת קדימה והדלקתי את המבער. שני מנועי ה-J-79 של הפנטום הגיבו וטיפסנו ב-5 ג'י26 חזרה למקומנו – גבוה מעל היורה הלוהטת" (עמוד 87). בכתיבתו הצליח פדרסן להעביר לקורא את תחושת ההקלה שחש כשהתברר שפגע רק באויב.

תקיפה אחרת שבה השתתף, כנגד מערך האספקה של צבא צפון וייטנאם, נחשבה לאחת המוצלחות ביותר שביצעה הטייסת. "צללנו, מספר שתיים שלי עוקב, צמוד מאחוריי. שחררתי ראשון. הוא המשיך כעבור רגע. כשמשכנו למעלה אל אפלת הלילה, שני מטענים מלאים של פצצות מצרר הדליקו שיירה של משאיות עמוסות בחביות דלק ובתחמושת. עמוד האש שהתרומם מעל כביש 1 נראה למרחקים. טייסים שפטרלו באותו לילה ראו את הזיקוקין באופק ושאלו "מה קורה שם, בווין?" באותו לילה שמנו מעצור לרכבת האספקה הלוגיסטית למתקפת הטט בדרום. אלא היו רגעים שראוי לזכור אותם" (עמוד 90).

מפקד הטייסת של פדרסן במלחמה היה קומנדר (סא״ל) טי שֶנק רֵמסן, שכונה "סקאנק" (בואש). פדרסן כתב כי רמסן היה מפקד נדיר. טייס קרב מיומן, שהוביל מקדימה ונטל על עצמו את המורכבות שבמשימות. פקודיו נשאו עליו את עיניהם והיו נאמנים לו ללא סייג. "זו הייתה הפלגה קשה אבל למדנו שיעור חשוב ביותר במנהיגות. זמן מה אחר כך, בעת תקיפה בגובה נמוך, חטף המוביל, סקאנק רמסן, כדור רובה בתא הטייס שעבר דרך שתי ירכיו. הוא לקח את רצועות הבטיחות של רגליו, החליק אותן למעלה והידק אותן כחוסמי עורקים מאולתרים, ואז טס 150 מייל ונחת בשלום על סיפון נושאת המטוסים. צוות הקרקע חילץ אותו מהתא והריץ אותו למרפאה. הוא סירב להתפנות בפינוי רפואי לבית חולים ביבשה והעדיף להחלים על הסיפון. שבועיים אחר כך הברנש הקשוח כבר ישב שוב באוכף וטס לגיחות מבצעיות עם החבר'ה שלו. כן, זו ההגדרה שלי למנהיגות" (עמוד 97)

במלחמה מצאו עצמם טייסי הקרב בנחיתות מול ידי טייסי צפון וייטנאם שטסו בעיקר מיג-17 הסובייטי. ש דו״ח חמור שהוגש לפנטגון על לקחי המלחמה האווירית בווייטנאם הכריח את המערכת לפעול ופרדסן מונה להקים את טופגאן, בית־הספר לאימון מתקדם לטייסי קרב של הצי האמריקני. את בית־הספר בנה פדרסן, כפי שכתב חברו, אלוף (מיל.) איתן בן אליהו, מפקד חיל־האוויר לשעבר, "בצלמו ובדמותו, כשהוא מחזיר למרכז הבמה את קרבות האוויר, ואת התותח למטוס. חלק מדרכי ההתנהלות של בית הספר אף נלמדו, על פי עדותו, מחיל־האוויר הישראלי. הוא עמד בעקשנות על עקרונותיו ולא נרתע גם מפני דרגים בכירים ממנו. הוא צבר, כצפוי, גם אויבים מבית – וגם מולם התייצב, מצויד באומץ הקרבי הגדול שלו, עד שניצח" (עמוד 10).

אחד הסיפורים המרגשים בספר מספר על חברותם של טייס הצי רונלד "מאגס" מקיואן, לימים מפקד טופגאן, ונווט מטוס הפנטום שלו במלחמת וייטנאם, ג'ק אנש. "שני הגברים טסו יחד למשימות, והפילו זוג מיג-17 במאי 1972" (עמוד 193). שבועיים לאחר מכן עזב מאגס את הטייסת כדי לפקד על טופגאן. אנש, שנשאר בטייסת הופל מעל שמי וייטנאם יחד עם הטייס שלו. הטייס, מארק דויל, נהרג ואנש נפל בשבי צבא צפון וייטנאם. "מאגס שמע את הבשורות הרעות יחד עם הידיעה כי הוא וג'ק אמורים לקבל את אות צלב הצי עבור ההפלה הזוגית המשותפת שלהם. זה היה אות הגבורה השני בחשיבותו בצי. מאגס הודיע כי יהא מוכן לקבל את האות רק כאשר ג'ק יעמוד לצידו. שמונה חודשים לאחר שחרורו של ג'ק, עמדו מאגס והוא כתף אל כתף בטקס בו נכחו רק בני משפחותיהם ומספר מצומצם של אח״מים. יחד, כמו אחים, הם קיבלו את צלב הצי" (עמוד 194).

מלחמת יום הכיפורים, כתב פדרסן, היתה אולי אחת המלחמות האחרונות שבהן היו לקרבות אוויר משקל משמעותי. "ב-14 באוקטובר הוביל איתן בן אליהו את הפנטומים לתקיפת עומק על בסיס מיג-21 במנסורה שבמצרים. התפתח קרב אוויר פראי בו התנגשו הפנטומים והמיגים והבסיס היה אפוף עשן פצצות. בן אליהו נעל על מיג-21 שהטייס שלו תמרן בפראות, וניסה להרוויח זמן עד שבן זוגו יגיע לעזרתו. הנווט שלו הציץ אחורה וראה שמיג-21 נוסף מנסה להתיישב על זנבו. במקום לשבור החוצה מהמרדף, בן אליהו נצמד למיג. הוא פתח באש מתותח ה-20 מ״מ שלו – הגרסה האחרונה של ה-F-4 הייתה מצוידת בתותח – וצפה במיג עולה בלהבות ונופל. שבריר שנייה אחר כך צעק הנווט "שבור! שבור!" בן אליהו כופף את הפנטום בפנייה ימנית הדוקה. טייס המיג שמאחוריו, לא מנוסה בבירור, ניסה לעקוב אחריו ודחף את המטוס רחוק מדי. הוא הסתחרר ונפל לא הרחק משברי המטוס שכבר הופל. פעם נוספת זו נחשבה הפלה של הטייסת. בכל חיל אוויר אחר, בן אליהו היה הופך לאייס באותו יום" (עמוד 188). המלחמה היתה עבור טופגאן מקור לא אכזב לידע בתחום הלוחמה האווירית.

בהקדמה שכתב לספר כתב דארל גריי, אחד מתשעת המדריכים המקוריים שפעלו תחת פדרסן בהקמת בית־הספר לאימון מתקדם לטייסי קרב של הצי. הוא ציין כי "הגנרל פטון היטיב להגדיר: "קרבות מנהלים באמצעות כלי נשק אבל מנצחים בהם בני אדם" אפילו במורכבות הגיאופוליטית של ימינו והתחכום של מטוסי קרב מהדור החמישי, זה עדיין האדם שבמכונה שיביא את הניצחון. המשאב האנושי הזה הוא התוצר של טופגאן" (עמוד 12).

בעיני בן אליהו ספרו של פדרסן הוא "ספר חשוב לאנשי חיל־האוויר, במיוחד לטייסים, אך גם לכל איש צבא המבקש להבין את המנגנונים העדינים המפעילים ארגון צבאי. זהו ספר מעניין מאוד לכל היסטוריון של התקופה והוא עתיר תובנות חשובות גם בנושאי פיקוד, מנהיגות וניהול. ובעיקר הוא מוכיח, שאפשר לשנות. שאיש אחד, עקשן, אמיץ ונחוש, יכול לחולל שינוי במערכת, גדולה ככל שתהיה" (עמוד 10). הוא צודק, העובדה שהוא כתוב היטב הופכת את הקריאה למהנה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על טופ גאן - הסיפור האמיתי מאחורי סרטי "אהבה בשחקים"